Heaven | פרק 8

"איפה אני?" שאלה הוון. הראש שלה פעם בכאב נוראי. היא סרקה את הסביבה: החדר היה מוכר לה מאוד, מדי. גם בחושך מוחלט היא הייתה מזהה את החדר הזה.
מכירה כל פינה ופינה,
כל שריטה בריצפה,
כל קיפול או דהיית צבע בכל פוסטר,
כל סלוטייפ שלא במקום,
כל שערה בשטיח.
זה היה החדר שלה, החדר הישן, באמריקה. החדר הישן במנהטן.
"ל-ל-למה אני פה?" שאלה במהרה. "ולמה אתה כל כך קרוב?" הוסיפה בטון מאוד מוטרד על ספק כועס. היא מצאה את עצמה שוכבת במיטה שלה, המיטה המתכווננת בצבע הסגול הכהה, מכוסה בשמיכת פוך לבנה, ואת הראש של אאוי ס"מ ספורים מראשה.
"אני שמח לראות שהתעוררת, סוכריה קטנה." אמר בגיחוך שקצת עיצבן את הוון והתיישר.
הוון עלתה לישיבה. "איפה כולם? למה אני פה, הבית כבר לא שייך למשפחה שלי!" אמרה ברצף בלי לנשום.
"אנחנו לא באמת בעולם האנושי," אמר באנחה. "בת אנוש…" מילמל. "אנחנו נמצאים ביקום מוגן שיצרתי, את בחרת את הצורה שלו. גם את תדעי ליצור יקומים כאלה, אבל זה, טוב, סיפור ארוך. כשיימאס לנו ממנו אני אשמיד אותו."
"לא, אל תשמיד אותו," אמרה במבט מושל ותפסה בשולי חולצתו. משום מה, היא הרגישה… חלשה, חלשה מאוד. "אגב, למה אני כל כך חלשה?"
"מעבר כזה בין יקומים משפיע בצורה קשה על אלה שלא מנוסים בעניין." אמר אאוי. "ועברת המון יקומים."
"ואיך אני אמורה להתאושש?"
"לישון, לנוח, לא לעשות כלום עם החיים שלך וכדו'. פשוט אל תתעייפי."
"איפה כל השאר?"
"הם סיימו להילחם, הם יחזרו בקרוב." אמר אאוי והביט בשעון על ידיו. "שעון בין מימדי." הסביר. "יש בו גם מפות, ג'י פי אסים, מקומות מומלצים לאכול ולבילויים ועוד…" אמר ומפת הולוגרמה עם סימון של A הופיע בנקודה בה. 'זה איפה שאנחנו נמצאים…' הבינה הוון.
"הוא נעלם. אני לא חושב שהבסנו אותו." אמר קיוטו ונכנס דרך הדלת, אחריו שו, ריו ומריסה.
"מיאו!" הסכימה מריסה ברצינות.
"אבל כולכם בסדר?!" שאלה הוון במהרה ופשוט קפצה מהמיטה בדאגה. 'רגע, למה אני כל כך דאגתי להם…?' שאלה את עצמה. היא עמדה נבוכה לרגע וחזרה למיטתה, 'אסור לי להתיש את עצמי'.
"כן, כולנו בסדר." אמר ריו. הוון סקרה אותו. היא ראתה תחבושת מלאה בדם בידו השמאלית.
"שקרן!" מחתה ונעמדה לידו. היא יכלה לראות את השריטה הארוכה והעמוקה על ידו – התחבושת לא כיסתה את כולה. "זוז, צריך לטפל בזה…"
"תפסיקי…" נאנח.
"תסתום ותעמוד בלי לזוז." אמרה והלכה לחפש את ערכת העזרה הראשונה הטמונה עמוק בתוך הארון שלה (לפי זכרונה). היא הופתעה לגלות שזה באמת היה שם. היא שלפה חומר חיטוי, כמה תחבושות וצמר גפן, והתחילה לטפל בשריטה.
"דיי! זה כואב!" ריו התחיל להתלונן, הוון התעלמה והמשיכה לטפל בשריטה. כשסיימה, היא התיישבה על המיטה שלה בישיבה מזרחית. "למה אנחנו לא חוזרים הביתה?" שאלה כמו ילדה קטנה.
"סביר להניח שלא תעמדי כרגע במסע, וגם שהאלכירליוס – מסתבר שככה קוראים לו – אורב לך שם." אמר שו בצער.
"אז אני לכודה פה?"
"כן. אם את רוצה לחזור בקרוב, כדאי שתחזרי לישון."
"לילה טוב!" רטנה והתכסתה בשמיכה, מגרשת את אאוי – שישב על השמיכה והפריע לה להתכסות כמו שהיא צריכה. תוך שניות הוון הצליחה להירדם שוב.
**
בחלומה, הוון הייתה באותו אי מרחף מוקף עצים שבו הייתה מתי שפגשה את האחים מיאמוטו. מולה לא היה אף אחד, רק הרוח ליטפה את שערה ברכות. לפתע היא ראתה את ריו מולה, חיוך עצוב על פניו. בלי לחשוב, היא רצה לכיוונו, ידה מושטת אליו. היא פשוט… עברה דרכו, הוא נעלם. היא הסתובבה – היה עוד ריו מולה, ומבטו עגום יותר. היא רדפה גם אחריו, ואותו הדבר קרה שוב ושוב, לאורך המון פעמים שהוון בכלל לא טרחה לספור. לבסוף היא קרסה על רגליה, מביטה בריו העומד מולה, ומבטו העצוב גרם לה לרצות לבכות.
לפתע היא הרגישה משהו רטוב בעיניה, ואז משהו מנגב את זה.
היא פתחה את עיניה – היא התעוררה מהחלום. קיוטו ישב על המיטה שלה ובחן את אצבעו הרטובה.
הוון… בכתה?
"למה אתה פה?"
"עכשיו זאת המשמרת שלי לבדוק שהכל בסדר."
"אתם עושים את זה במשמרות?"
"כן, למה?"
"סתם." ענתה הוון וניגבה את עיניה. "למה בכיתי?"
"אני חושב שזאת אמורה להיות השאלה שלי." ציין בחיוך ידידותי. "קרה משהו בזמן שישנת? אלכירליוס ניסה ליצור איתך קשר?"
"מה?!" שאלה בבהלה.
"יש אנשים שמסוגלים ליצור קשר עם אחרים בחלומות. זה… כישוף די שחור, וכשעושים אותו, אפשר להכאיב לבעל החלום." הסביר קיוטו. זה די הבהיל את הוון.
"טוב, אני בסדר עכשיו, בואו נחזור." פסקה וקמה ממיטתה. הבגדים שלה היו הבגדים שלבשה עוד בגשם – הם אפילו לא היו רטובים יותר. היא חייכה ברוגע, פתחה את הדלת, וירדה במורד המדרגות לסלון. אפילו הסביבה בחוץ הייתה זהה למנהטן. "טוב, איך הולכים מכאן?" שאלה.
שו הניח את הספר שקרא בחיוך. "בואי, ניצור שער קסם."
"יש לי הרבה מה ללמוד…" מילמלה בעוד אאוי, מריסה, וריו קמו ונעמדו לצדי שו. ריו. הוון די התביישה להביט בו אחרי החלום. לפתע גם קיוטו הגיע.
שו מילמל כמה מילים לא ידועות, ומשהו אדום הופיע באוויר, השער, כנראה. הוון צפתה באי הבנה בשו, אאוי וקיוטו נכנסים למעגל.
"זה לא כל כך קשה." ציין ריו בזילזול. "בואי כבר…" נאנח ותפס בידה, גורר אותה אחריו לשער. תוך שנייה, היא מצאה את עצמה בחדרה ביפן.
'החיים שלי ממש מוזרים.' חשבה לעצמה הוון.