Heaven | פרק 7

הוון שלפה במהירות מכנס ג'ינס פשוט וצמוד בצבע כחול כהה, גופייה לבנה פשוטה, ומעליה סווטשירט שכזה עם קפוצ'ון שעליו מצויירת הוואקלויידית האהובה עליה (והאהובה ביותר בכלל, וואקלויידית מספר 1, עקפה את מיקו) PO – יש לה שיער סגול כהה מאוד עד הכתפיים, עיניים צהובות, ז'קט בצבע כחול דיו (שמתחתיו יש חולצה קצרה בצבע תכלת), מכנסי ג'ינס קצרים, גרביונים שחורים ומגפיים חומות עם פרווה – שמה מגפי גומי, ויצאה מחדרה. היא ירדה במדרגות – כולם כבר היו למטה.
בחוץ היה גשם חזק מאוד. רוב האנשים ברחוב החזיקו מטרייה בידם, אבל הוון לא לקחה מטרייה. היא לא רצתה מטרייה. היא רצתה להרגיש את הגשם הקר פוגע בה, מרטיב אותה. היא עמדה מחוץ לביתה. הסווטשירט שלה היה מלא בנקודות מהגשם שהרטיב אותה, והיא רק עמדה וחייכה, מרגישה את מחטי הקור בידיה החשופות. היא הייתה מרוכזת רק בהרגשה הנעימה הזאת ולא שמה לב למי שעמד מאחוריה.
"לא קר לך, סוכריה קטנה?" היא שמעה קול מוכר מאחוריה, בנימה מוזרה, לא רגילה. היא הרגישה ידיים על ידיה – הן היו קרות, לא חיממו אותה בכלל. היא זיהתה את העור הוורדרד והקול הקריר – זה היה אאוי.
"היה לי פחות קר לפני שנגעת בי." הצליחה לרטון. המצב גרם לה, משום מה, לא להצליח לדבר בהתחלה.
"ידי קרח, אני חושב שבהחלט לא יהיה לה נעים אם מישהו כל כך קר ייגע בה במזג אוויר כזה." שמעה הוון קול לגלגני מאחוריה. כמובן, ריו, מי עוד ייתנהג ככה? הוא נשען על קיר הבית ושילב את ידיו בשיעמום.
הוון גילגלה עיניים ושילבה את ידיה. היא העיפה את אאוי – שהיה מופתע מזה שהיא הפעילה עליו כוח, ויותר מופתע לגלות שהיא חזקה – והלכה לגינה מאחורי הבית.
לפתע היא שמעה רעש ברזל מתנגש באדמה. היא הסתובבה במהירות וראתה איש גדול ושמנמן, בעל עיינים שחורות וקרחת. הוא לבש חולצה ומכנסיים שחורים וארוכים, וגם נעליו היו שחורות. הוון הסתכלה איך הוא רץ לעברה. הוון הייתה בחוגי אומנויות לחימה – המצב לא כל כך הלחיץ אותה. הרי הוון לא חלשה. היא זזה במהירות שמאלה, והאיש כמעט התנגש באאוי, אבל אאוי קפץ מעליו בדיוק בזמן. האיש הסתובב וזרק שני חצים מידיו במהירות שהוון לא הצליחה לקלוט. החיצים זינקו לכיוונה, והיא לא הספיקה למצמץ – הם הצמידו אותה לקיר ביתה בלי לאפשר לה לזוז. הוון רטנה וניסתה למשוך את החיצים ממנה – זה יהיה די מביך אם היא לא תצליח אבל השאר יצליחו. היא ניסתה להימלט בדרכים שונות, אבל האיש התקדם אליה במהירות. צווחה נפלטה מפיה של הוון, ובפחות משנייה, היא שמה לב שהיא כבר לא הייתה מוצמדת לבית. היא הייתה… באוויר. מישהו החזיק אותה. היא הביטה סביבה, וקלטה את פניו המגחכות של אאוי. "סוכריה קטנה, לא הצלחת להימלט?" שאל והוריד אותה מזרועותיו.
"תסתום!" רטנה. היא שמה לב מזווית עיניה לכך שהאיש ממקודם זורק טילים, וריו נמלט מהם. הוון הרגישה הרגשה מוזרה. מין… דאגה. היא התחילה לרוץ בלי לחשוב לכיוון ריו, אבל הרגישה זרועות תופסות אותה, לא נותנות לה לזוז, אבל במין חיבוק שמונע ממנה לזוז. היא שמה לפתע שריו הביט בה בעיניים מלאות בהפתעה, ואז טיל כמעט פגע בו. הוא הסיט ממנה את עיניו וחזר להיאבק בטילים.
"תן לי ללכת לעזור לו!" אמרה בכעס לאאוי, שתפס אותה.
"איך בדיוק תעזרי לו? סביר להניח שרק תפריעי, הוא ייצטרך להגן גם עלייך, סוכריה קטנה." אמר אאוי בצער. למרות חוסר הסיכוי, הוון לא הפסיקה להיאבק. היא ראתה כמה הנהונים מאאוי לשאר חברי הצוות, והרגישה איך הוא *שוב* נושא אותה בידיו למרות המאבק שלה. היא בכלל לא הבינה לאיפה הוא גורר אותה, היא בכלל לא הבינה מה קורה, איפה הם עוברים. היא הייתה עסוקה בלנסות לברוח מידיו הנושאות אותה.
"תשחרר אותי!" צרחה. לפתע הרגשה מוכרת תקפה אותה – ההרגשה שהיא לא מרגישה את הזמן עובר בכלל – הרגשה של מעבר בין עולמות. היא פשוט וויתרה, ועצמה את עיניה – מרפה את גופה, נותנת לעולם להחשיך.