Heaven | פרק 6

כשהוון פתחה את עיניה, היא מצאה את עצמה בחדר כלשהו. החדר נראה לה מוכר – הריצפה מהעץ הכהה, הקירות בצבע תכלת בהיר שלפעמים נראים לבנים, השטיח בצבע השמנת, הארון בצבע השמנת הזהה לגוון של השטיח.
אה, כן, זה הבית החדש.
הדלת הייתה סגורה, והיא זיהתה את 5 הדמויות שעמדו מולה – ישות החתול, שו, קיוטו, אאוי וריו. כולם נראו מודאגים, אפילו אאוי וריו. היא קמה במהרה משכיבה לישיבה וניערה את ראשה. "אני זוכרת את הגופה ההיא, וריח של דם, ואז חושך…" הצליחה למלמל.
"הנה," אמר שו והגיש לה כוס זכוכית עם נוזל שקוף.
"מה זה?"
"רעל." ענה ריו בציניות, הדאגה חלפה מפניו.
הוון קימטה את אפה ושתתה את זה. "אין לזה טעם של רעל."
ריו גילגל עיניים בהפגנתיות, אבל הוון רק התעלמה.
"עכשיו את בסדר, נכון?" שאל שו והסיט את שערה מאחורי אוזנה. המגע גרם להוון לרעוד מעד, והיא זזה הצידה.
"כן, כן, אני בסדר. ואני עוד אאחר לבית הספר!" אמרה ונפנפה אותם.
"את לא תלכי היום – אימא שלך דואגת לך כי איבדת הכרה." אמר שו. הוון גיחכה. 'זה שאיבדתי הכרה מדאיג אותה, וזה שאני מוקפת ב4 נערים ונערה מוזרה לא. מדהים.'
"בני כמה אתם?" שאלה הוון בדאגה. 'בעצם, אני גם ככה לא יפה, זה לא שהם יירצו לעשות לי משהו.' הרגיעה את עצמה הוון.
"אני בן 14.5, ריו ואאוי בני 15, וקיוטו בן 16.5." אמר שו.
"ובת כמה 'ישות החתול'?" שאלה הוון שוב, הבעת פנייה השתנתה להבעה משועממת.
"אני בת 5140 וחודש!" אמרה בחיוך.
הוון רק הביטה בה כאילו היא נפלה מהירח.
"אוקיי.." אמרה הוון במבט מופתע מעט (בלשון המעטה). "ה…הזמן עושה לך טוב! יש לך שם?"
"כן, אבל אני לא זוכרת אותו…" אמרה החתולה.
"אוקיי, נגיד שקוראים לך מַריסה!" אמרה הוון וגירדה בראשה.
"זה שם של זקנות!"
"אז מתילדה!"
"זה עוד יותר זקן!"
"אז מה את מעדיפה?" שאלה הוון בחיוך של ניצחון.
"ניצחת!"
"אז מתי אתם הולכים?" שאלה הוון. למרות זה שהם היו קצת מעצבנים והלחיצו אותה, היא לא רצתה שילכו.
"אנחנו לא, אימא שלך ביקשה שנישאר להשגיח כי היא עסוקה בעבודה." אמר קיוטו.
'יש.' חשבה לעצמה הוון. היא הביטה בחלון; היה גשום בחוץ. "אז מה נעשה?" שאלה.
"אפשר לראות טלוויזיה, לשחק משחקי קופסה או משחקי חברה…" התחילה להציע מריסה.
"לא תודה…" אמרה הוון, דברים כאלה תמיד שיעממו אותה, היא אהבה לצאת החוצה, במיוחד כשקר. היא תמיד אהבה גשם – במיוחד שלג.
"אבל אם נצא החוצה יחשבו שסתם הברזת מבית הספר…" אמרה מריסה.
"נו טוב, ניצחת."
כעבור שעה שלמה של קריאת ספרים, משחקיי קופסה, וצפייה בטלוויזיה, להוון נמאס. "נמאס לי! אני יוצאת החוצה! גם ככה כולם לומדים עכשיו!" הכריזה ופתחה את דלת חדרה בידה הימנית. היא הרגישה יד אוחזת בידה השמאלית, ומושכת אותה לכיוון בעל היד, לחיבוק. "לצאת ככה, בבגדים הקצרים האלה? שימי משהו על עצמך." אמר הקול בגיחוך. זה היה קיוטו. הוון, בהחלט, הרגישה אי נוחות. היא רעדה בקצת פחד, ומשהו חם היה בלחייה.
"תראה כמה היא רועדת ואדומה, לא רק שהיא בטח חולה, אתה גם מפחיד אותה." אמר אאוי והזיז את קיוטו ממנה, אוחז בידה בחולשה.
"טוב, טוב, קישטא! לכו מפה! תנו לגברת להתלבש!" אמרה מריסה וגירשה אותם מהחדר. "קדימה, תתלבשי." פקדה.
"אולי רק, בבקשה, לא תסתכלי…" אמרה הוון במבוכה.
"אני צריכה להשגיח שלא קורה כלום!"
"אני רק מחליפה בגדים…"