Heaven | פרק 5

"אוקיי, לא איכפת לי איך קוראים לכם או מי אתם, אבל אני לא יכולה לאחר ליום הראשון ללימודים שלי!!" אמרה הוון בעצבנות.
"מיאו!" שמעה הוון. זה היה קול של ילדה קטנה, קול חמוד, דומה מאוד לחתול. היא הביטה לכיוון החתול-שחור-לשעבר. "מה את רוצה עכשיו?" שאלה בעצבנות.
"מיאו?" שאלה החתולה בתמימות.
הוון רטנה. לא התאים לה כל מה שקרה, והיא רק כעסה ורצתה כבר ללכת ליום הראשון בבית הספר. "היא לא יודעת לדבר? אני יודעת שאתם מכירים אותה." אמרה בעצבנות לשו.
"ברור שהיא יודעת. היא פשוט אוהבת להציק לפעמים." אמר קיוטו וצחק.
הוון כעסה, היא רצתה פשוט ללכת לבית הספר ולא לחזור לאיפה שהיא עכשיו.
"אל תזלזלי בישות חתול!" אמרה הנערה הפעם בכעס, בעלבון.
"בסדר, 'ישות חתול'," אמרה הוון באנחה. לא היה לה יותר לצרוח או לכעוס. "איך אני חוזרת לבית הספר ומקווה שלא לפספס את הרכבת הבאה?"
"2 דברים," אמרה החתולה. "1 – אני תכף אוביל אותך, זאת אשמתך שרדפת אחרי. 2 – מהרגע שבו נכנסת לסמטה, לא עברה אפילו שנייה בעולם האנושי."
"העולם ה…אנושי?" שאלה הוון. היא פסיכית? בעצם, הוון בעצמה ראתה שהאדמה עליה היא עומדת פשוט תלויה באוויר…
"כן, אנחנו כרגע במימד הרוחות ה-7." אמרה החתולה בבילבול. "אההה נכון, את חיית כאנושית ובכלל לא ידעת על הנבואה!"
"מה?" שאלה הוון בבילבול, היא כנראה הוזה או משהו כזה. הוון צבטה את עצמה. לא, היא לא הוזה.
"הנבואה… נבואה עתיקה שאומרת שבדור הזה 5 אנשים יישמרו על העולם בגלל שהטכנולוגיה והקסם מתנגשים ובלה, בלה, בלה." אמרה החתולה בשיעמום. "בכל מקרה, קיוטו הוא בעל כוחות הטבע, אדמה; אאוי הוא בעל כוחות המים והקרח; ריו הוא בעל כוחות האש, ושו הוא בעל כוחות האוויר." הסבירה החתולה.
"זאת אומרת שלי יש כוח כלשהו?" שאלה הוון באי הבנה.
"כן. אבל נגלה בהמשך. אף אחד לא ממש ידוע כרגע." אמרה החתולה בהרמת כתפיים.
"אז איך אתם יודעים שאני בעלת כוחות?"
"אני מסוגלת להריח רוחניות וקסם אצל אנשים, ואצלך יש בצורה… יוצאת דופן. זה אומר שיש לך כוח כלשהו."
"אוה."
"תגובה גאונית." העיר ריו בזילזול.
צרחות היסטריות נשמעו ברקע, הוון לא הבינה מה קורה.
"צרחות!" אמר לפתע אאוי ברצינות. כולם הביטו בו.
"כן, כולנו שמענו," אמר ריו בזילזול. 'הוא פשוט מעצבן.' חשבה לעצמה הוון.
"אז בואו!" אמר שו והתחיל לרוץ לכיוון הצרחות.
ושוב, הוון איבדה תחושת זמן בזמן שרדפה אחריהם. הם עברו סביבות נוף שונות, ולבסוף מצאו את עצמם בסמטה ממנה באה הוון.
הייתה שרועה שם גופה חסרת חיים של נערה במדי בית ספר זהים לאלה של הוון.
"אולי זה היה קורה גם לי אם הייתי הולכת?" מילמלה הוון מבועתת. היא מעולם לא ראתה גופה, מעולם לא ראתה כמות כזאת של דם, ומעולם לא נתלה בכל כך הרבה חתכים. הריח של הדם ומראה הפנים המושחטות מרוב חתכים עשו את שלהם. הוון הרגישה משהו עולה במעלה גרונה, היא הרגישה את עצמה מועדת אחורה, היא הרגישה את העולם משחיר אחרי שהיא מרגישה ידיים חזקות מאחוריה.