Heaven | פרק 13

הוון פתחה את עיניה. היא הביטה סביבה – הכל היה לבן, לבן מדי. המנורות היו לבנות בוהקות, והאיזור היה לא מוכר. היא שכבה על מיטת שדה שכזאת, מיטת בית חולים. מולה היא קלטה את דמותו של ריו מביטה בה בדאגה.
הוון קמה לישיבה. "מה-"
"לא, שבי מייד, את ביזבזת המון כוח!" אמר ריו ונעמד לידה, דוחף אותה בעדינות לשכב שוב. הוון לא זוכרת מתי היא ראתה את ריו כל כך לא מזלזל.
"מה קרה? לא היית פצוע?" שאלה הוון. היא הרגישה חלשה, והתפלאה איך היה לה קודם כוח לעלות לישיבה בכלל. היא נזכרה בתמונות מעומעמות – הוא שכב על המיטה שלה, ערכת העזרה הראשונה הייתה מפוזרת על הריצפה, וידה הייתה על הפציעה שלו…
"זה העניין," התחיל והשפיל את מבטו. הוא נראה עצוב – עצוב מאוד. "את ריפאת אותי. זה כנראה חלק מהכוח שלך, לרפאות, אבל כשריפאת אותי זה גזל ממך המון כוח וגרם לך לאבד הכרה מרוב ביזבוז כוח. נאלצנו לקחת אותך לפה מיד." אמר.
הוון שמה לב שהיא הייתה מחוברת לאינפוזיה. "איפה כולם?" שאלה בקול שביר. היא הרגישה שכל שנייה הקול שלה יישבר והיא תוכל רק לנשוף אוויר.
"שואלים את הרופא מתי תתעוררי. לקרוא להם? אני חושב שהם סתם יעשו לך כאב ראש…" ציין ונראה לחוץ. הוון מעולם לא ראתה אותו מתנהג ככה קודם, אולי זה קסם הריפוי המהולל שלה?
בדיוק באותו השנייה שמעה הוון "מיאוווווווו" מודאג.
מריסה, קיוטו, אאוי ושו התפרצו לחדר בסערה. קריאות "הוון! את בסדר!" מילאו את החדר. הוון קלטה את קיו מפנה את גבו ברטינה. והנה חזר הריו המזלזל והמוכר.
"היא איבדה הכרה בשביל להציל אותך ואתה עדיין כל כך מגעיל?" שאל אותו קיוטו בתדהמה.
"לא, הוא לא עשה כלום, באמת…" הצליחה ללחוש הוון, אבל ריו רק יצא מהווילון החוצץ הכחול-כהה שהפריד את המיטה של הוון משאר המיטות במחלקה.
"אני יכולה לחזור לישון?" שאלה הוון בעייפות, מתעלמת ממטר השאלות המודאגות של מריסה.
"אוה, כן, כמובן, סליחה…" גמגמה במהירות.
הוון עצמה את עיניה ונתנה לשינה להשתלט עליה.
**
"מאהו סאקורה!" צעקה אסוקה והסתובבה ברחביי הצריף, היא הצליחה לקלוט את סאקורה יושבת על שטיח אדום מקושט בפסים, מדפדפת בחפיסת קלפים. "סאקורה, מה פשר הנרקיס?" שאלה בדאגה. הדברים האלה תמיד הלחיצו אותה, חיזוי העתיד הזה, אבל היא למדה להתרגל עם הזמן. היא ידעה שמוטב לפעמים לעזוב לדברים, שעדיף לתת לדברים להיות כמו שהם ולא לשאול שאלות כי הן עלולות להרוס את העתיד, אבל לא רצתה להתאפק הפעם.
"התחלה חדשה." אמרה סאקורה ברוגע. סאקורה תמיד הייתה רגועה, לא היו לה דאגות ולא בעיות – תמיד רגועה.
'רגועה כמו אדם על סמים…' חשבה לעצמה אסוקה. תמיד אסוקה חשדה שיש סמים בקטורת שסאקורה שמה.
"התחלה חדשה שלנו, או של מישהו אחר?" שאלה, מרגיעה את עצמה. כבר קרה בעבר שהיא נלחצה בגלל גורל שבכלל לא היה שלה, והיא עם הזמן התחילה לפתח שאננות כמו של סאקורה. הרי אסוקה לא ילדה קטנה – נכון, גופה הוא כשל ילדה אנושית בת 14, אבל היא הייתה ישות קסומה – היא לא הייתה אנושית לחלוטין. ההבדל היחידי בינה לבני אנוש זה זה שהיא נולדה בגוף הזה, ובו היא תחייה לנצח – היא לעולם לא תמות אלא אם כן יהרגו אותה. והעובדה שהיא בעלת כמה וכמה כוחות על טבעיים שהיא לא ממש השקיעה בהם מחשבה. אז היא הקדישה את חייה לעזור לסאקורה – הרי אין לה משהו טוב יותר לעשות עם עצמה, ובני האנוש לעולם לא יקבלו אותה, ועלולים לנתח אותה למוות. היא אף פעם לא תיהיה אחת מהם. אף פעם. היא כבר למדה על בשרה.
**
"את בטוחה שאת יודעת לאיפה את נוהגת?" שאלה הוון בלחץ מהחלק האחורי של המכונית, בין שו לקיוטו. אבל לא ה*לאיפה* עניין את הוון, אלא הנהגת עצמה – שרק לפני כיומיים בערך הייתה חתול שחור.
"כן, כן, תסמכי עלי. אני נולדתי אתמול!" אמרה מריסה בעצבנות.
"ברור, את נולדת לפני יותר מאלף שנים…" מלמלה הוון.
"מה?"
"כלום!" אמרה הוון. היא הביטה מקדימה. בספסל הקדמי היו 3 מושבים. מריסה נהגה, לידה היה אאוי, ולידו היה ריו.
"תפני שמאלה!" נבהלה הוון, הן כמעט התנגשו בעץ. הוון לא סמכה על החתולה שתנהג בתוך היער – בכלל לא.
החתולה התעלמה לחלוטין מהערתה בקשר לעץ, והמכונית דהרה לכיוונו. הוון צרחה. זה כנראה יהיה הסוף שלה.
ואז לפתע העולם נצבע בצבע חום כהה, ולאחר כמה שניות, הן הגיעו לקרחת יער גשומה ונחמדה עם עלי שלכת בצבעים יפהפיים. 'גם גשם זלעפות וגם עלי שלכת? מה קורה במקום הזה?' חשבה הוון.
"הגענו! מיאו!" קראה מריסה וקפצה החוצה מהאוטו. כולם יצאו אחריה, וכך גם הוון. הוון ראתה מולה את בית העץ המוזר – היה בו משהו מפואר, מוזר, למרות שהוא גם היה די צריפי, נראה כמו צריף מפואר ומוזר מימי הביניים. הוון רצה אחריהם למתחת לגג הבית בכניסה. מריסה נגעה בידית, וגופה צבע בסגול. אור סגול האיר עליה, ואז לפתע נעלם. הדלת נפתחה.
"הגעתן!" נשמע קול של נערה בת 14 בערך. הנערה הייתה גבוהה, אבל נמוכה מהוון בכמה ס"מ. העור שלה היה יחסית מעט ורדרד, אבל בהיר מאוד – לא בהיר מדי, אבל בהיר. שערה היה חלק אך נפוח, עם פוני בובה עקום מעט (שנראה כך במכוון, כנראה), בצבע תורכיז-ירקרק-כהה, שמגיע עד כמעט כתפיה. עיניה היו ירוקות בהירות בצבע ירוק עלה שכזה.
"כן, אנחנו כאן." אמרה מריסה.
"אני אוביל אתכן לסאקורה." אמרה הנערה ונכנסה לבית.