Heaven | פרק 12

הוון ישבה בחדרה ותהתה אם לדפוק את הראש בקיר.
"אני יכולה להריח אם מישהו בעל כוחות מת, הם לא מתו. מיאו." אמרה מריסה. "אבל אחד מהם מריח קרוב לזה…" מילמלה.
"מה?!" צעקה הוון. מריסה בהחלט לא עודדה אותה.
"כאן!" שמעה לפתע הוון את קולו של שו מהדלת. הוא נכנס, ואחריו אאוי וקיוטו שנשאו את ריו – שהיה מחוסר הכרה.
"ריו!" צרחה הוון בבהלה ורצה אליו. היא הביטה בו בפאניקה, מודאגת לחלוטין. אאוי וקיוטו נראו רציניים – הפעם הראשונה שהוון ראתה את אאוי רציני. "צריך לקחת אותו לבית חולים! צריך לעשות משהו!"
"אני רק צריך תחבושת…" שמעה הוון את ריו נאנק.
"תניחו אותו על המיטה!" ציוותה.
"אבל-"
"עכשיו!!!" צרחה הוון. ממש לא היה לה איכפת אם הסדין ייתלכלך מהדם שלו.
אאוי וקיוטו הניחו אותו בעדינות על המיטה של הוון. הוון רצה במהירות האור למטה לקחת את ערכת העזרה הראשונה, ועלתה חזרה למעלה. היא דחפה את אאוי, שו וקיוטו שעמדו בדרכה, ורכנה אל ריו. הוון קילפה את החולצה ספוגת הדם מעורו, והתחילה לחטא את הפציעה. היא חבשה את הפצע במהירות. "אתה עדיין צריך ללכת לבית חולים." ציינה.
"יש בגוף שלנו דברים… לא טבעיים לחלוטין," אמר שו. "אם רופא כלשהו יגלה את זה, ייקחו אותנו לניתוחים וזה יהיה הסוף שלנו."
הוון נאנחה. "למדתי פעם לתפור פציעות, אבל אני מפחדת שאני לא מנוסה מספיק. אולי ניקח אותו בכל מקרה?"
"בסדר, אני ארד לטפל בדברים ולקבוע תור." אמר שו.
"אני בא איתו." אמר קיוטו.
"גם אני." הצטרף אאוי.
"ואני!" קבעה מריסה.
וכך הם השאירו רק את הוון וריו באותו החדר.
דמעות מילאו את עיניה של הוון והיא לא ידעה למה. ואז היא הרגישה משהו, משהו מוזר – מין כוח שדוחף את היד שלה לחתך, היא הניחה את היד שלה במרכז החתך ועצמה את עיניה בריכוז. היא הרגישה כוח מכל גופה עובר לידה – כאילו כל גופה מרפה, אין לה כוח להחזיק את עצמה יותר, וכל הכוח שעזר לה פעם להחזיק את עצמה עבר דרך ידה לריו. היא הרגישה את הדם מרטיב את ידיה, ואת העור של ריו "צומח" חזרה.
והיא הרגישה את העולם שלה משחיר עם המון כאב…
~~
"סאקורה!" אמרה אסוקה בשיעמום. היא ישבה על המדרגות בכניסה לצרף העץ הקסום שבו מאהו סאקורה ("פריחת הדובדבן הקסומה"*) עבדה. סאקורה הייתה בעצם מגדת עתידות – היא הייתה מכשפה משועממת שלא מצאה נחמה בטכנולוגיה, והתגעגע לימי העבר שבהם היה קצת אקשן בבריחה מהכנסייה. סאקורה עסקה בקסמים, קלפי טארוט, הסרת, ועוד ענפי קסם שלא עברו על החוק ולא משכו יותר מדי תשומת לב. הצריף היה מקום שקט ביותר – בלב היער הירוק, בדיוק באמצע, איפה שכל פלגי הנחל החוצים את היער נפגשים לאגם קטן. המקום היה קסום בכל עונה בשנה, אפילו עכשיו, בגשמים הכבדים שירדו ובקור שהקפיא את אסוקה. עלי השלכת היו פזורים למרות הגשם הכבד מכיוון שכך רצתה אסוקה, ולסאקורה לא הייתה בעיה למלא משאלה קטנה של העוזרת הנאמנה שלה, אסוקה, ואסוקה תמיד אהבה את הסתיו ואת הגשם. היא שאפה אליה את ריח הגשם והכניסה אוויר קר ורענן לגרון בהנאה. היא צפתה בנוף הקסום במקביל. היא נשמה מהאוויר הקר עד שגרונה קפא, ואז החליטה להיכנס לצריף העץ הכהה. בפנים היה חמים, כמובן. לא חמים, מחניק ולח בצורה המקשה על הנשימה – אלא חמים בדיוק כמו שצריך להיות, עם אוויר מושלם לנשימה. בבית שרר הפעם ריח של קטורת חדשה, לא קטורת פריחת הדובדבן שאליה הייתה כה רגילה אסוקה. היא ריחרחה את האוויר – הריחות באוויר תמיד ניבאו על מה שהולך לקרות – סאקורה תמיד בחרה קטורת במיוחד, וכשלא הייתה התפתחות מעניינת, היא פשוט שמה את קיטורת פריחת הדובדבן הה כה אהובה עליה.
אבל זה היה ריח אחר.
זה היה ריח נעים, עדין וחלש כזה, לא מתוק לחלוטין.
זה היה נרקיס, ואסוקה ידעה כבר טוב מאוד מה מסמל נרקיס – רעננות והתחדשות.
משהו מעניין הולך לקרות.