דילוצ׳ינה וילקוס-פניימיה לילדים בעייתים. או שלא. (פרק שני)

ג׳והאנה עמדה מול המראה בחדר שחלקה עם אחותה קוני ובחנה את עצמה. נמוכה. שיער שטני שמסודר בתלתלים מושלמים ועיינים חומות בהירות עם טיפת ירוק בתוכם. לפי דעתה, היא יכלה להיות מושלמת אם האף שלה לא היה שטוח מידי ואם לא הייתה רזה מידי. 
היא נאנחה ובחנה את הבגדים שלבשה. מכנסי שלושת רבעי לבנים, סריג עם דוגמת איילים(היא נהגה לקרוא לסיגנון הזה סוודרי חג מולד) כובע צמר פשוט ומגפיים עד לברך. היא חייכה לעצמה. 
מתחת לעיניים היו לה שקיות וסגול מהמחסור בשינה אבל אחותה קוני שבדיוק נכנסה לחדר וראתה אותה בוחנת אותם אמרה שזה בסדר ושבמילא לא ישימו לב כי אין מי שירצה להתקרב אליה מספיק בשביל לראות. 
״תודה רבה לך באמת״ ג׳והאנה סיננה 
״בבקשה ביג סיס״ קוני חייכה במתיקות ״תמיד כיף לעזור לך בבוקר״
ג׳והאנה טרקה את דלת הארון ויצאה מהחדר לכיוון המטבח. 
״מכשפה״ אמר לה אחיה הגדול איתן. 
״ביגפוט״ היא השיבה.

אולי כדאי להסביר. 
המשפחה של ג׳והאנה היא משפחה מרובת ילדים. שש ליתר דיוק. הבכורה. ליקי. בת עשרים ושלוש. בדיוק התחתנה עם החבר הטוב ביותר שלה וגם הקראש שלה מגיל שמונה. היא האחות האהובה ביותר על ג׳והאנה. וגם זאת שהיא בורחת אליה כשנמאס לה מהבית. 
אחרי ליקי היה ג׳יימס. בן עשרים ובצבא. 
אחר כך היה איתן. בן שמונה עשרה והאויב של ג׳והאנה. הם רבים בערך מאז שהם למדו לדבר. וההורים חושדים שהם כבר לא באמת זוכרים את השם אחד של השני מרוב כינויים. 
אחר כך היתה ג׳והאנה. ג׳ואי. כמו שקוראים לה האנשים שאין להם כוח להגיד ג׳והאנה. בת חמש עשרה. כמעט שש עשרה.  
ואחריה יש את קוני וסאם. תאומים בני שלוש עשרה שמחוברים אחד לשני במחשבות. ואוהבים לשגע את כולם. אבל ממש כולם.
עכשיו אפשר להמשיך. 

״ הי. אבא. אמא. אפשר את המפתחות למכונית או שאתם מפחדים שאני אברח לאיזה אולפן הקלטות ואשיר?״ ג׳והאנה נשענה על הדלת של חדר ההורים והביטה בהם במבט של תנו-לי-או-שאתם-תצטערו-על-זה-לשארית-חייכם.
״אין מצב!״ אבא שלה הביט בה. ״את ממני לא מקבלת שום דבר  שיכול להזיז אותך אל מחוץ לבית. תבקשי מאיתן לקחת אותך!״
״אה. אולי אתם לא שמים לב לזה או משו. אבל אני ואיתן לא מבקשים דברים אחד מהשני כבר עשר שנים!״ היא צעדה לתוך החדר. 
״אז תתקשרי לליקי!״ אבא שלה התחיל להתרגז
״ג׳ונתן״ הניחה מרגרט יד מרגיעה על ידו. והביטה בו במבט רב משמעות. 
הוא הביט בה. ואז בביתו. ואז הוא הלך לפתח החדר וקרא ״איתן!!״
״כן?״ נשמעה צעקה מהסלון
״בוא הנה! מיד!!״ ג׳ונתן צעק 
כשאיתן הופיע הדבר הראשון שראו זה את השיער הארוך שלו  שבצבע בלונדיני כהה. ואז אפשר היה לראות מתחתיו את איתן עצמו. גבוה ודק. עם שרירים קטנים. ופנים זוויתים. 
״מה?״ הוא אמר תוך כדי לעיסה והביט על אביו. 
״קח את קוני סאם וג׳והאנה לבית ספר״ אמר ג׳ונתן וזרק את מפתחות המכונית לעברו. איתן תפס אותם ביד אחת. 
״טוב״ הוא חייך חיוך זדוני. ״בואי מפלצת״ הוא זרק לכיוון ג׳והאנה, תקעה מבטי רצח באבא שלה והלכה אחרי איתן.
״קוני!! סאם!! בואו לפה!! אם אתם לא באים עכשיו אתם הולכים ברגל לבית ספר ואני אדאג שתגיעו הביתה ולא תמצאו את שרלוק ווטסון!!״ צעק איתן.
״לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!״ נשמעה צעקה. וסאם הופיע במהירות במטבח. וקוני רצה אחריו במבט מפוחד
״רק לא שרלוק״ אמר סאם בבעתה
״גם לא את ווטסון!״ הדגישה קוני. 
״נו באמת!!״ ג׳והאנה גלגלה עיניים. ״הם דגים! ד ג י ם ! אני יכולה להרוג אותם כשתהיו בבית ספר ועד שתחזרו כבר יהיו דגים חדשים ולא תשימו לב!
קוני וסאם נעצו בה מבט בעיניים חצי סגורות. 
״אתם יודעים שלעשות לי מבט של מישהו שלא רואה טוב לא עושה רושם נכון?״ היא חייכה. 
״יאללה מפלצת. צוציקים. הלכנו״ אמר איתן ויצא. השאר רצו אחריו.
כשהם הגיעו. ג׳והאנה יצאה מהמכונית והלכה באיטיות לכיתה שלה. זה היה אמצע החורף. העונה האהובה עליה. והיא לא מיהרה במיוחד להיכנס לכיתה החמה והצפופה עם כל הילדים שהיא לא סובלת. 
״היי! ג׳ואי!״ נשמעה צעקה. ג׳והאנה הסתובבה וראתה את חברתה הטובה שלי רצה לעברה ומתנשמת.
״או היי״ ג׳והאנה נעצרה וחיכתה שהיא תגיע. שלי הייתה היחידה שהצליחה להתקרב לג׳והאנה במשך השנתיים וחצי האחרונות. אבל גם אותה ג׳והאנה לא הכי אהבה…שלי הייתה ילדה שמנמנה עם אף סולד ושיער חום מבריק שתמיד היה בקוקו. אה והיא היית טיפוס שאוהב למחוץ אנשים בחיבוקים הורגים. 
״תגידי״ היא התנשפה כשהשיגה את ג׳והאנה. ״זה נכון מה ששמעתי? את פרצת אתמול לאולפן?״ היא נשמעה מרותקת 
ג׳והאנה הסמיקה. ״איפה שמעת את זה?״ היא הביטה בה. 
״או…מלרי. בנדוד שלי. הוא שמע על זה מחבר שלו ששמע מדוד שלו ששמע מאיזה חבר שלו במחלקה שאשתו השניה של אבא שלו כנראה חברה ממש טובה של החברה הכי טובה של ראש המשטרה בעיר!״ היא נשמה ״רגע? זה נכון??״ היא פערה עיניים. ג׳והאנה הנהנה באיטיות. ״ידעתי!!״ שלי קראה ״אוי ג׳ואי!״ היא פתאום הוסיפה. ״הבעלים זה ג׳ייסון יוג׳ לא?? הוא מאוד רכושני! מה הוא יעשה לך?!?״ הפנים שלה השתנו מהתלהבות לבהלה. 
״תודה רבה שאת מזכירה לי את זה שלי, אבל באמת שאני לא רוצה לדבר על זה ואל תספרי לאף אחד!״ ג׳והאנה סיננה
שלי החווירה. ג׳והאנה נאנחה ״למי סיפרת״ היא שאלה-אמרה. 
״לדון. ולאשלי״ שלי לחשה. הילדים המקובלים. 
״יופי. תודה שלי״ ג׳והאנה הגבירה מהירות והתרחקה משלי. עכשיו כולם ידעו. היא צרחה לעצמה בראש. כולם! והיותה לוזרית תהיה ברורה עכשיו לכולם!!. החשדות שלה התאמתו כשהיא הגיעה לכיתה ושמעה את הלחשושים והרגישה את המבטים שנעוצים בה. היא התעלמה. כמו תמיד. והתיישבה בכיסא שלה מאחורה. 
כשהמורה נכנסה לכיתה היא נתנה לג׳והאנה מבט שהבהיר שגם היא יודעת. ג׳והאנה הביטה בה בחזרה. ככה היה קרב מבטים קצר, שבו המורה הפסידה כשהזיזה את מבטה לבסוף והתחילה ללמד. 
ועשרים דקות אחרי תחילת השיעור נפתחה הדלת. והמנהלת נכנסה. כל הכיתה קמה על הרגליים בבת אחת. והמנהלת רק אמרה ״ג׳והאנה סאמרס. אני מבקשת שתבואי מיד למשרדי. יש מישהו שרוצה לדבר איתך״