Evil – פרק 2

*הייתי כזו חסרת השראה!
—
"אז מה אנחנו עושים איתם?" שאלתי את הנער שמולי (שאני קוראת לו ריי, כי הוא אף פעם לא אמר לי איך קוראים לו).
"אני לא יודע, נשאיר אותם פה ביינתים" הוא ענה לי וזרק עוד סכין למטרה שהייתה מולו.
"יש לך רעיון, פיונה?" הוא פנה אליי לרגע, ניערתי את ראשי לשלילה.
הוא תמיד הפחיד אותי, בעיקר העיינים שלו – פחדתי לעשות דברים רעים, פחדתי להתנגד לו, לא רציתי להסתבך איתו בכלל. עייניו שחורות כמו שתיי כפתורים, אם מביטים בהן מקרוב, העיינים שלו נראו כמו זגוגית שחורה ומנופצת.
"פיונה" הוא פנה אליי שוב.
"הא?" עניתי. המקום שעמדנו בו היה שחור, היו בו שתיי דלתות – אחת לחדר שלי, ואחת לחדר שלו. המקום היה מלא בגופות מרקיבות ובכמה מראות זכוכית שריי ניפץ שהוא היה עצבני.
אני פה מאז גיל שבע בערך, אחריי שהוריי מתו בשריפה. הוא טיפל בי ודאג לי, אבל עדיין אני קצת מפחדת ממנו.
"תלבשי את הגלימה שלך, אני יוצאים מכאן" הוא אמר בקולו השקט, הנהנתי והלכתי לחדר שלי, פתחתי את המגירה שלי והוצאתי משם את גלימת התכלת שלי, ולבשתי אותה. העברתי את המסרק המשותף שלי ושל ריי (כן, אנחנו מסתרקים באותו מסרק, אשמתו שיש לו שיער דיי ארוך?) על השיער הזהוב שלי וקשרתי אותו בסרט אדום ודק לקוקו. יצאתי החוצה, הוא כבר עמד שם.
"בואי" הוא החזיק לי את היד ויצאנו דרך הדלת השבורה. אתם בטח שואלים למה כמעט הכל שבור במקום הזה – תאשימו את התפרצויות הכעס של ריי. איכשהו, הוא כמעט אף פעם לא כועס עליי.
"למה לא יצאנו דרך המראה?" שאלתי אותו שהלכנו בין הדוכנים בשוק.
"כי גרה שם מישהי. אי אפשר לצאת" הוא ענה לי, לפי הטון שלו שמעתי שהוא קצת כועס. שאף אחד לא היה גר בבית הזה (הערה שלי – הבית של לוקה) היינו יכולים לצאת דרך המראה וללכת.
הוא הלך איתי לסמטה באמצע הרחוב, היה שם ריח מזוויע של דם, הסתכלתי על ריי וראיתי חיוך – הוא תמיד אהב דברים כאלה. לפתע הוא עזב לי את היד ורץ.
"הוא שלי!!" שמעתי אותו צורח, רציתי לרוץ אחריו, אבל כבר מהתחלה הוא אמר לי לא להתערב.