Everything Good-*בכורה*- "להלחם לבד"

פרק ראשון-

רוח סתווית נשבה והעיפה את שיערי השחור לכל כיוון אפשרי מלבד הכיוון הנכון.
עמדתי על הגשר המבודד בקצה הגבעה שבפארק הסמוך לביתי, השמש בדיוק שקעה ונתנה לכל העולם מראה קסום, שלו ורגוע.
נשמתי את האוויר הסתיו הרענן והקריר והבטתי באופק, מעבר לכל הבניינים והמכוניות, מעבר לכבישים והחנויות. שם נראו בבירור יערות ואגמים, נחלים ובטח גם חיות פרא.
"זה לא מקום בשבילך." אמר דיגו, החבר שלי. הוא החזיק בידו שני כוסות נייר מלאות במשקה חם ומעלה עדים, הוא הושיט לי את החת הכוסות ועמד לידי שעון על מעקה הגשר.
"למה את המתכוון?" שאלתי בחיוך ולגמתי מהמשקה, קפוצ'ינו וניל הפוך ומלא קצף, האהוב עליי.
"אני רואה שאת מסתכלת על האופק, את עושה את זה בכל פעם שאנחנו נמצאים במקום הזה, בכל פעם מאז שהתחלנו לצאת." דייגו ישר את עיניו החומות והגדולות אל עיניי.
"על מה לכל הרוחות אתה מדבר?" פלטתי צחקוק מטוח, אומנם אני ודייגו יוצאים רק חמשה חודשים אבל הוא הכיר אותי יותר מכל אדם אחר, מלבד ג'ון.
"את רוצה לעזוב נכון? לחפש את האחים והאחיות שלך ואולי גם את אבא שלך." הוא אמר בשקט ולקח לגימה ארוכה ואיטית מהמשקה שבכוס שלו.
"כבר אמרתי לך שאני נשארת כאן, אין לי לאן ללכת ו… טוב לי פה." חייכתי והשחלתי את גופי את בין זרועותיו החסונות.
מכל בחינה חיצונית דייגו לא היה הטעם שלי, אני פשוט לא אוהבת את הבריונים החסונים והשריריים, אבל מבחינת האישיות… הוא היה מושלם ולא יכולתי לבקש לעצמי משהו שאוהב אותי יותר ממנו.
"אני פשוט לא רוצה שתעזבי אותי." הוא הניח את הכוס שלו על מעקה הגשר ונתן לי נשירה גדולה על השפתיים, יכולתי לטעום את טעם הקפה שעד היה בפיו.
"אז אתה יכול להיות רגוע," חייכתי ולרות שהרגשתי תחושה מוזרה מכרסמת בליבי, אני באמת שלמה עם מה שאני עושה או אומרת? "אני לא מתכוונת לעזוב, לא אותך ולא את ג'ון." חייכתי.
אחרי שגמרנו את הקפה שלנו השלכנו את הכוסות לפחי המחזור ויצאנו מהפארק לכיוון הבית הגדול שלי.
"ג'ון בבית?" שאל דייגו בחשש קל כשידו לוחצת את ידי.
"אני חושבת שהוא עובד בחנות או במפעל." אמרתי וגיחוך מסיבה כל שהיא ג'ון ודייגו מעולם לא הסתדרו תמיד חשבתי שזה בגלל שהם דומים כל כך.
"מצוין. הוא חייך ממש כשעברנו את השער הגדול והחלוד ונכנסנו אל החצר הקדמית של ביתי.
"אולי נשב פה… הבית גדול ו… ריק…" ניסיתי להסביר את עצמי אך לשב, הבית היה כל כך גדול וכל כך ריק שפשוט כאב לי להיכנס עליו, דייגו הניח את ידו על פי וחייך, הוא התיישב על הנדנדה שעל המרפסת וטפך על הכרית שלצידו כדי שאבו לשבת לצידו, כי כמו שאמרתי דייגו הכיר אותי יותר מכל אדם אחר בעולם.
הבטתי אל המרחק, אל השכונה המלוקקת שבה גרתי, מכאן לא יכולתי לראות את היערות שמחוץ לעיר או את השמיים שקיבלו גווני ארגמן מרהיבים.
"על מה את חושבת?" שאל דייגו ושיחק בשיערי.
"אני לא יודעת…" שיקרתי וכיסיתי על השקר בצחקוק עליז מידי.
למען האמת חשבתי על דבריו של דייגו, הוא צדק כל כך שאמר שאני רוצה לעזוב את העיר, לעזוב ולחפש את האחים שלי שלא יצרו איתי או עם ג'ון קשר כבר כמעט שלוש שנים.
"אני אוהב אותך," אמר דייגו בפתאומיות ויישר עליי את עיניו. "ואני תמיד יאהב לא משנה מה יקרה."
"גם אני…" מלמלתי בשקט והסטתי את מבטי, משהו בי אמר לי שבקרוב הדברים הולכים להשתנות, ושאני אצטרך להלחם לבדי במלחמה שלי.