Dauntless season 2-" when you need me I'll be there"

Dauntless season 2- "when you need me I'll be there" 

אימון הבוקר הגופי היה לא פחות מייגע מהמחשבה עליו כאשר הקצתי בבוקר באי חשק תוך מחשבה על מה יקרה אם אחזור פשוט לישון.
התרחצתי ולבשתי את מדי בית הספר המשלבים את הפלגים להם השתייכתי, הלוא הם פלג רודפי הצדק, כתיבה, אומנות והנבחרים.
נעליים גבוהות שחורות, חצאית גבוה אדומה שהגיע עד לברכיי, חולצה לבנה עם הדפס שחור של ציפור, ווסט ציירים תואם ושיער פזור מטלטל מצד לצד בעת שהלכתי.
אל רשימת הקעקועים שאפיינו אותי הצטרך קעקוע גבורה המסמל את היותי אחר מפלג הנבחרים, הוא היה קטן ושחור ומוקם על פנים כף היד שלי, בחלקה הימני היה ניצן לראות ציור עדין של שני חצים מוצלבים על רקע שריון מימי הביניים.
התהלכתי באיטיות, מתנודדת בחיפוש אחר מקום שקט לכתוב בו או סתם לשרבט ציור להנאתי.
על מנת להקדים את ת׳ור ולהתחמק ממנו יצאתי מהיציאה האחורית של אולם ההתעמלות אל החצר הירוקה הרחבה עטוית עצים בריאים עבי גזע.
ישבתי תחת עץ אלון ונגסתי בתפוח אדום ועסיסי שהיה חלק מהתפריט התזונתית הדרושה לפלג רודפי הצדק ולאימוני הנבחרים בכלל.
פתחתי את יומני באמצעות המפתח שעל צווארי ופתחתי בכתיבה.
״יומני היקר,
לא נמאס לך לשמוע את אותה שורה ראשונה?…
בכל מקרה, שלומי טוב ואני אוכלת בצורה בריאה יותר מהרגיל (אני נוגסת עכשיו בתפוח), השרירים שלי חזקים יותר ולמרות שאני צנומה זרועותיי ורגלי חזקים להפליא בשל שרירי המאומנים במרץ.
כרגע אין לי חדשות מסעירות, אבל הלב שלי סוער ועלי להשקיט אותו… אתה מבין?, עברו ארבע חודשים מאז שנפרדתי מת׳ור וכאילו הזמן כלל לא חלף כל התחושות שהיו לי כלפיו, כל התשוקות והכמיהות, החיבה והאהבה כלל לא נרגעו… אולם הגעגוע גובר בכל יום שעובר ושורף את גרוני ובטני…
מה אני אמורה לעשות כשהלב שלי ככה סובל?…
מאז המוות של שיילין כלל לא החלפנו מילה בנוגע למערכת היחסים בנינו… כאילו השלמנו עם רגשותינו ההדדדים ועל כך שלא יצליחו להתממש…״.
נאנחתי ועצרתי מכתיבתי, סוגרת את יומני ומניחה אותו על תיק הגב שלי.
הצמדתי לאוזני את האוזניות הלבנות ונשכבתי על הדשא הרך, עוצמת את עיני ומפזמת במלמול חרישי.
נשמתי עמוקות שואפת את אוויר הטבע המתוק כאשר לפתע הגיע לאפי ריח מתוק וגברי שהרגיש קרוב כל כך.
״אפשר להצטרך?״ הקול נשמע מהצד הימני שלי.
פקחתי את עיני לכדי חריץ וקפצתי ממקומי בבהלה.
אוי לא שוב… ת׳ור.
הוא חפן את האוזניה שלי וטחב אותה לאוזנו כאשר הוא שכוב בצמוד אלי, מביט אל השמיים ומצייר באצבעו המופנית מעלה צורות בעננים הלבנים.
״אתה לא אמור לחכות לתשובה?״ התרגזתי.
״האמת שלא, רק רציתי להישמע מנומס״ הוא השיב בחוסר אכפתיות ברור שגרם לי להאמין במניעיו.
״כמה אופייני…״ סיננתי וחזרתי לשכב בנחת.
״בזמן האחרון את מבלה ככה הרבה״ הוא הרצין לפתע.
״זה נוח…״ השבתי בפשטות.
״אבל כשאני כאן גם, האם זה לא נוח יותר?״ הוא התגרה בי ברמיזה.
״לא, זה לא נוח בכלל״ עיוותי את שפתי ברוגז.
״ולמה זה?״ הוא צחקק.
״כי אתה תופס יותר מידי מקום ואני לא מצליחה להתרכז במוסיקה!״ זעמתי בילדותיות.
״אז זו הדרך שלך לומר בעצם שאני גורם לך לאי נוחות?״ הוא המשיך בטון הערמומי.
״כן!״ פלטתי.
״לא!.. זה לא מה שהתכוונתי״ חזרתי בי במבוכה.
״תני לתת מודע שלך לדבר, הוא לפחות אמיתי וישיר בניגוד לקול המתכחש שלך״ הוא חייך ונאנח.
״תראה את הענן הזה… נפוח ועצום בדיוק כמו האגו שלך״ עקצתי אותו בארסיות מצביעה על הענן הלבן העצום ביותר והנפוח בגודלו.
״תסס…״ הוא גיחך.
״תראי את הענן הזה, הוא אפור בדיוק כמו המצב רוח שלך״ הצביע ת׳ור על ענן אפרפר ומצטמק.
״מצחיק מאוד, אם הוא האפיר אז אתה הסיבה״ התגוננתי.
״אבל את זו שנפרדה ממני…״ הוא אמר לפתע, מרצין ומביט בי בעומק, עיניו מעלות זיכרונות משותפים שחלקנו יחד, אלו חלפו בראשינו בזה אחר זה.
בלעתי את רוקי.
״תראה שם!, שד ענק!״ צרחתי באימה מזוייפת, גורמת לאינסטינקטים שלו לפעול בכך שהזדקף במהירות ושלף מנעליו פיגיון חד וצר.
במהירות אספתי את חפצתי וניתקתי את האוזניה מאוזנו, תוך שאני ממהרת להסתלק משטח הראייה שלו כמה שיותר מהר.
״תרגיל יפה אבל שכחת משהו…״ הוא נשמע משועשע ופגוע בו זמנית.
הסתובבתי באי חשק ועיני נפערו בלחץ כאשר הבחנתי ביומני המונח בידו.
״תחזיר לי את זה״ ציוויתי, כורעת לחטוף את היומן מידיו.
הוא נרתע לאחור, לא מאפשר לי לעשות זאת והושיט לפני את ידו האחרת, שכף ידה פתוחה.
הבטתי בו בשאלה.
״ומה תתני לי בתמורה?״ שאל בשעשוע רב.
״כרגע אתה צריך להגיד תודה שהיד שלי לא מתעופפת מעצמה לסטור על הלחי שלך, תחזיר לי את זה עכשיו!״ זעמתי, לחיי מאדימות.
״לא ולא״ הוא נופף ביומן בעוד אני זינקתי לתפוס בו ובכל זמן נחלתי תבוסה.
״ת׳ר!״ צעקתי בייאוש, מזנקת פעם נוספת לתפוס ביומני וכאשר אצבעותי נגעו בו, תפסתי בקצהו ונמשכתי הישר אל גופו של ת׳ור.
הוא הביט בי מלמעלה כאשר שנינו אוחזים ביומן ועינינו מצאו מבט משותף כמו מגנטים.
עור פני התלהט וגרוני נעשה יבש.
הוא שחרר את אחיזתו מהיומן ועוד לפני שהספקתי להגיב הוא רכן לנשוק ללחי שלי, קרוב לקצות שפתיי.
באותו הרגע שנותרו כה קרובים תנועותי פעלו ללא מחשבה שנייה, ידי לפטה את חולצתו כך שנצמד אלי ויכולתי להסניף לתוכי את ריחו.
אני לא יודעת אם מה שחשתי ברגע שאחרי היה מבוכה שלא ניתן לתאר במילים או תשוקה בלתי מוסברת, אבל עד כמה שרציתי (ואולי לא רציתי מספיק…) לא הצלחתי להתנגד לתשוקותי.
ולפני שהרגע הפך ליותר ממביך, מצאתי את עצמי מחובקת בזרועותיו המוכרות, מסניפיה את ריחו וחשה בחום גופו שמזה זמן רב לא חשתי בהם.
״שתי דקות״ הוא לחש לי.
״מה?״ שאלתי מבולבלת.
״אני יודע שזה אנוכי ואני לא מעז לבקש יותר… אבל רק שתי דקות, בואי נישאר ככה…״ הוא אמר בלחישה, מהדק את זרועותיו סביב גופי.
לא השבתי ושמרתי על שתיקתי כאות להסכמה.
הטלפון שלי רטט בתיקי ות׳ור שלף אותו משם.
״ג׳ו מורה נהיגה מתקשר״ קרא ת׳ור.
״תן לי!״ זינקתי ממקומי, מנתקת ממנו ועונה לשיחה.
״היי ג׳ו, מה שלומך?״ שאלתי בנימוס.
״טוב… הכל טוב״ המורה נהיגה הבריטי שלי תמיד נהג למשוך מילים באריכות כאילו שהוא מהרהר תוך כדי.
״נקבע שיעור היום?״ תהיתי.
״כן אפשרי… אני אתקשר אלייך בשש, נעשה שני שיעורים ומחר יתקיים הטסט, בסדר?״ הוא השיב ברוגע האדיש האופייני לו.
״מה?!, מחר?״ נדהמתי.
״זה לא טוב?״ שאל.
״זה… זה טוב, רק מפתיע״ מלמלתי במבוכה.
״טוב רן, ניפגש בשש״ ובזה ניתק את השיחה.
הבטתי בטלפון כלא מאמינה וליבי הלם בחוזקה.
״יש לך שיעור היום?״ תהה ת׳ור.
הנהנתי.
״וטסט מחר…״ לחשתי.
״את תהיי בסדר… תשמעי, השיעור שלך בשש?, תפגשי אותי בשמונה, אני יודע איך לעזור לך…״ אמר ת׳ור.
הבטתי בו בפליאה.
״זה אומר שכן?״ שאל.
״לא״ פלטתי.
״אנחנו הולכים ללמוד רן, אני אעזור לך, לא נשחק קלפים טיפשונת…״ הוא נאנח.
״זה לא מה שחשבתי שנעשה…״ מלמלתי במבוכה וקלטתי כי הרמיזה שבקולי הייתה ברורה למדי…
״נעשה מה שתרצי שנעשה״ הוא הרצין.
״פשוט נלמד״ אמרתי, מחבקת את יומני ומצמידה אותו אל חיקי.
״אני הולכת עכשיו…״ הודעתי.
״תמסרי ד״ש לשיילין… תגידי לה שאני מתגעגע״ אמר ת׳ור בפרץ לא צפוי של רגש.
הישרתי אליו מבט וחייכתי לו בהערכה.
״אני אמסור״.