"DAUNTLESS SEASON 2 – "WE HAVE TO MOVE ON

פרק 38-

"יומני היקר,
זה שאני מסוגלת לכתוב לו ולספר לו את כל אשר על לבי,
זה שאני בוטחת בו יותר מאשר בעצמי, שהמילים החרוטות בעט שחור לא יצמיחו רגליים ויחמקו מבין הדפים אל עבר עיניים חטטניות ואוזניים רכלניות…
במצב הזה, אני שמחה שיש לי אותך, בין אם אינך יכול לדבר, לנחם או לחבק אותי בזרועות בלתי נראות כאשר אני כותבת לך מבעד לשתף של דמעות שמטשטשות את ראייתי בעוד גופי מטלטל מצד לצד בהתקף של געגוע ועצב עמוק.
את האמת יומני, לא יכולתי לבקש לי חבר אמיתי ואמין טוב יותר ממך…
כי ברגעים כאלה, אני מעדיפה לשתוק ושאפילו עיני לא ידברו במקומי, אלא שתיקתי תיצור שפה דוממה ואילמת, כמעט כמו ג'ב, כך אתה, שקט, לפעמים אדיש ומנחם למראה, כמו כרית רכה במיטה פשוטה שכאשר אתה עייף היא קורצת לך ברמיזה ברורה להניח את ראשך בחיקה.
כעת, כשאני מביטה בדפייך החלקים, הלבנים והזהים שלא השתנו כלל פרט לכך שהתמלאו במילים שלי, אני יכולה לדמיין את מבטו המנחם של ג'ב, זה שמספיק חזק כדי לגרום לי לעמוד על הרגליים ולצעוד זקופה.
אך לצערי, הוא זקוק למבט כזה ממני… בתקופה הזו הפכתי להיות המשענת שלו, בעוד אתה, יומני הפכת לג'ב המדומה שלי, ואת האמת, זה מספיק.
האם אתה יודע?, כמה שאני רוצה את חיי בחזרה?, או את חייה של שיילין?, כלומר… את מה שלא היה לפני שהיא איבדה את חלקה המוחשי בחיי והפכה לדמות שרודפת את חלומותיי ומעסיקה את מחשבותיי ורגשותיי המלאים יגון…
כולנו שבורים, מנסים לחזור לשגרה ולתפקד כאילו דבר כלל לא השתנה, ואני?… מאסו עלי העמדות הפנים, הייתי רוצה שכולנו נשתף את כאבנו כדי שאני אוכל לבסוף לפרוק את תסכולי וזעמי, על כך שהייתי עסוקה בעצמי ופספסתי את ההזדמנות להציל חיים, את חייה היקרים של שיילין ובכך?, בכך הסבתי עצב רב למספיק אנשים שחשובים לה… כולל אני.
ואתה יודע?, היחיד שעוד עומד על רגליו… נחש מי הוא… כן זה הוא, ת'ור.
אני מנסה לתאר לעצמי את המאורעות שאליהן נחשפו עיניו, שגרמו לו לחוזק איתני המצליח ליצור מעין מחסום רגשי… כאילו שמתג האנושיות שלו נכבה והוא פועל כרובוט, מבצע את סדר היום, אוכל כי צריך, ישן כשיש כיבוי אורות וקם כשנשמע השעון המעורר ושומר על מבט אטום מבלי להוציא מילה.
בעבר, עוד יכולתי לקרוא את עיניו ואת תנועות גופו, כעת אני רק מודעת לעובדה שזוהי דרכו שלו להתמודד עם המוות… האם הוא מתחרט כמוני?, האם הוא מלא אשמה?, האם הרגש המעיק הזה יחלוף מתישהו?… אני מקווה שאספיק לכפר על מעשי לפני שזה יחדל…
שיילין… מאז מותה חלפו ארבעה חודשים.
בזמן זה מצאתי את עצמי מתנתקת ומסתגרת מחבריי, בעוד ת'ור היה מתבודד לבדו אך תומך במעשים מסייעים לג'ב ככול יכולתו, דרכה של סילבר להתמודד עם המוות של שיילין הייתה מלווה בבכי רב, כך ששקי שינה שחורים נגלו מתחת לעיניה בכל בוקר והן בעצמן נראו נפוחות ואדומות, למזלה הייתה לה משענת מוצקה, הלוא הוא מרון שהיה בשבילה כמו אח גדול ומגונן וזו שעדיין הייתה בטוחה כי הוא גיי מצאה בו נחמה גדולה יותר מהנדרש, בעוד הוא פעל בדומה ובשונה מת'ור: עם רגל אחת בקבר, עדיין מנסה למצוא את העיתוי המתאים להתוודות, עוד מעשה שלדעתי עשוי לפגוע בסילבר עמוקות, אך כדבר זה יקרה, אני אהיה שם בשבילה, בניגוד לשיילין.
באשר לבית הספר, לאיזבלה, אוריון וקסנדרה… טוב, החיים הם דינמיים ומבחינתם הם חייבים להימשך אך עם זיכרונות… תמונותיה של שיילין, עטורות שבחים, נרות ופרחים עמדו בפינה על שולחן רחב כך שלעולם לא נוכל לשכוח את שאירע… בבקרים ג'ב נהג לעמוד מול תמונתה, בעיניים ממוקדות בפניה, מבלי לנוע או להניד עפעף עד שהצלצול היה נשמע וכמו חייל צייתן הוא היה פונה בשתיקה לכיתתו.
ובאשר לי… כולנו, ללא ספק מצאנו את עצמנו משתדלים להעסיק את מחשבותינו מבלי לתקשר אחד עם השנייה פרט ללחימה בזוגות שכללו האימונים הנמרצים שהמשיכו מבלי להמתין לנו בפלג רודפי הצדק ופלג הנבחרים, כך שהיה לנו עומס רב ובלחימה השקענו במיוחד, הייתי בטוחה שהלחימה תסייע לנו לפרוק את זעמנו, לחלקם זה עזר אך לי זה רק הזכיר את ההזדמנות שפספסתי להציל את שיילין וככול שהשתפרתי ומצאתי דרכים שונות לקטול שדים כך הצער בליבי גבר יותר ויותר…
נהגתי לבלות את מלוא זמני על יד קברה של שיילין… בעודי מספרת לה על הרגשותיי ועל כמה שהיא חסרה לכולנו, על שיעורי הבית שהיא צריכה להשלים ועל משימות עירוניות של קטילת שדים בדרגות נמוכות עד בינוניות בתעלות ביוב ובתחנות רכבת שנאלצנו לבצע בתור התחלה.
מצאתי את עצמי מקטרת ללא הפסקתי על חוסר שביעות רצוני בנוגע לדבריה של איזבלה: "כדי להגיע למעלה צריך להתחיל מלמטה ולהתמיד בטיפוס"… ואיכשהו בין כל המאורעות האלה, מצאתי נחמה… לעיתים ג'ב היה מצטרף אלי, נשען לצדי ומניח את ראשו על כתפי, כאילו הייתי המשענת האיתנה ביותר בעולם, בעוד אני, לא הנחתי לעצמי להניח את ראשי על ראשו, כמשתתפת בצערו או כעייפה בדיוק כמוהו, אלא עצם העובדה שהנחתי לו לעשות זאת ונשארתי זקופה גרמה לי לחוש כי זו המשענת שהוא זקוק לה כרגע, ולמענו, לאחר שהיווה כל כך הרבה משענות למעני… הייתי חייבת למחוק את כל החשבונות האדומים שלי בפנקס ההתחייבויות שיש לי כלפי ג'ב.
ולמען האמת, הדבר נעשה חשוד בעיני על אף שהדחקתי אותו, חשתי שישנה הסחת דעת שמיועדת לנו, הלוחמים המגנים של פלג הנבחרים, זאת מכיוון שהתעסקנו בחיסול שדים נחותים בדרגתם ואלו הביטו בנו כאילו חפצו שנטבח בהם… האימונים תפסו את מרב השעות במערכת השעות של השבוע ומשימות של קבוצות בחירות יותר מאתנו כמעט ולא יצאו לפועל, כאילו לפתע נכחדו כל השדים בעלי הדרגות הרמות מהעולם, זה גרם לחרדה מתוחה בקרב המאמנים והמנהיגים של הפלג שלא אישרו זאת במילים, ואני הייתי חייבת להודות שאני חושדת שמזימה הרסנית מתחוללת מתחת לאפינו.
וזה הסיכום שלי לארבעת החודשים יומני היקר,
אכתוב לך שאוכל ואני מקווה שרק דברים טובים וחדשים כי זוהי תחילתה של שנה חדשה, לא אופטימית במיוחד אך מסקרנת בהחלט, ולמרות שביליתי את כל משך הזמן הזה, כולל החופשה לצד שיילין ובית הספר השנה החדשה היא רק ההמשך המעודד של הסיפור האיום הזה.
אני מקווה שמאמצי לחייך יישאו פירות הצלחה (אני מתאמנת מול המראה כל בוקר וערב) כי אני וכולנו חייבים להתאפס, לזכור לנצח ולנצור ולהמשיך…
נ.ב- תתפלל בשבילי לא לאחר או להיתקל בת'ור היום… גם ככה אני סובלת מספיק, במיוחד שהשעה הראשונה היא אימון בוקר מפרך של הנבחרים…
תאחל לי בהצלחה יומן יקר… :) ."

לחצתי על גב העט השחור וקצהו התכווץ פנימה, ארזתי את חפצי, נועלת את יומני במפתח כסוף שהחלטתי לשאת על צווארי למשמר והטלתי את תיק הגב עמוס הספרים ואביזרי אימונים על שתי כתפיי, זאת משום שהיא כבד מכדי שאשא אותו על כתף אחת בודדה.
מילאתי את מלוא ריאותיי באוויר הצח שנשב בים העצים ארוכי הגזע המחוספס והתמתחתי באטיות.
"אוי אני עומדת לאחר!" פלטתי באימה.
"להתראות שיילין, אני אבוא לבקר מאוחר יותר, אל תדאגי לי, אני לא אשאיר אותך לבד, תאחלי לי בהצלחה!" קראתי בשמחה אל עבר קברה, עיני מביטות בעצב עמום בשמה החרוט וידי מנופפות בהתלהבות לתמונתה המחויכת.
האצתי את צעדי ומצאתי את עצמי רצה במהירות אל עבר היציאה לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, למזלי ולצערי גם יחד, בית הקברות היה קרוב להפליא אל בית הספר, מרחק של כחמש עשרה דקות בערך…
הבחנתי באוטובוס נעצר על יד התחנה אך הייתי במרחק של כעשרים צעדים ממנה.
"חכה!" קראתי ורצתי עד ששרירי דאבו ובירכי איימו להתקפל ולקרוס.
אך האוטובוס כבר החל לנסוע וגלגליו האיצו את מהירותם.
"חכה!, חכה!" עדיין קראתי, יורדת אל פסי הכביש ונוקשת על גבו של האוטובוס.
ולפתע הוא נעצר ואני נשמתי לרווחה וטיפסתי נמרצת במעלה המדרגות הספורות אל חלל האוטובוס.
מצאתי מקום פנוי ויחיד והתיישבתי, נאנחת בתשישות אך בשמחה ומוחה מעט עגלי זיעה שהתגלו על מצחי.
האדם לצדי שכב בתנוחה זרוקה בעוד כובע נח על פניו, כל כולו לבוש שחורים ושערו בורק באור השמש שהסתנן מבעד לחלונותיו העצומים והחיוורים של האוטובוס.
"הספקתי… הספקתי…" הרגעתי את עצמי בלחישה.
"האם את עד כדי כך שמחה שעלית על האוטובוס שיישא אותך הישר אל אימון בוקר מפרך?" הקול המוכר נשמע מצדי הימני.
"מה?" נדהמתי.
הנער הסיר מעליו את הכובע וחשף בפני פנים שעולם לא אוכל למחות מזיכרוני- פניו של ת'ור.
כמיהה וגעגוע חלפו בליבי ובמורד גבי, ריסנתי את תחושותיי הנסתרות בתיבה נעולה ואטומה.
"יא!, ת'ור?… מה אתה עושה כאן?" שאלתי כשהכתה בי הבהלה.
"איך בדיוק את חושבת שהאוטובוס עצר לך?" שאלתו הייתה שאלה רטורית.
"אתה?… האם חיכית לי עד שאבוא?…" העזתי לשאול.
"את מוזמנת להסיק איזה מסקנות שבא לך…בכל אופן למצוא אותך כאן היה צפוי באותה המידה שבה אפשר לנחש שאני נמצא היכן שאת נמצאת… אני הולך לישון, מילאתי את תפקידי, עכשיו תורך, תעירי אותי כשנגיע…" מלמל ת'ור באדישות ובמעט עוקצנות כשעיניו נעצמו והוא הניח את ראשו על החלון השקוף שדמויותינו בו השתקפו.
"ואם אני פשוט אלך ואשאיר אותך כאן?" התגריתי בו בשמץ של תמימות.
"אז אני אתחיל לעשות הרבה דברים שבסתר ליבך את משתוקקת שאעשה ואני חוסך את זה ממך…" הוא הרצין.
"מ…מי ביקש ממך לחסוך את זה ממני?" התגוננתי במבוכה.
לפתע הוא פקח את עיניו והביט בי בעומק שאין לו סוף.
"מה?" מלמלתי.
"את רצינית?… זו הייתה אמורה להיות רמיזה ברורה לכך שאת רוצה שאני אתנהג כמו הילד הרע?" הוא רכן אלי, גורם לי להירתע לאחור ולהביט בו פעורת עיניים בעוד לחיי העלו סומק וורדרד בהדרגה.
"יא… ילד רע?… אתה יכול להסיק אילו מסקנות שאתה רוצה, אין לי מושג על מה אתה מדבר וגם לא אכפת לי" התיישרתי במקומי באדישות, גורמת לו לחזור למקומו.
"אז בסדר… רק אל תתחרטי כל כך מהר כי אני מתכוון ליהנות מזה כל כך… וזה בסדר אם תשאירי אותי כאן, תחסכי לי הרבה כאבי גב" טען ת'ור.
"חה חה חה… למה נראה לך שאני אחסוך לך משהו שאתה לא חוסך ממני?" גיחכתי.
"את זו שביקשה שאני אעשה זאת" התגונן.
"אתה זה שחשבת שביקשתי דבר שכזה" סיננתי.
"את מדמיינת דברים" הוא אמר בתמימות מזויפת.
"לא פחות ממך כנראה" אמרתי בארסיות.
ת'ור נאנח.
"חוץ מזה, אם אני אסבול אתה תסבול איתי" אמרתי בשובבות.
"אני אראה בזה אישור לכך שתעירי אותי כשהאוטובוס יעצור, תודה באמת…" הוא סינן באדישות מוגזמת.
"פשוט לך לישון… אני אעיר אותך" שיניתי את נימת קולי לזו החושפת מעט חיבה.
לפתע ראשו צנח על ברכיי והוא נאנח בחינניות משתקת שגרמה ללבי להאיץ את פעימותיו.
"תשמרי שהלב שלך לא יפרוץ מהגוף שלך, אני אישן עכשיו, לילה טוב…".
כל המילים בהן רציתי לכנות אותו על מנת שיקום מברכיי נעלמו בבת אחת אל מעמקי גרוני, קולי נבלע ונשימתי נעתקה, גופי קפא וידי המכווצות נותרו תלויות באוויר.
לבסוף נאנחתי, מניחה לו להשמיע את אנחותיו המזויפות של עייפות שקרית תוך תפילה שהנסיעה תיערך בקצרה ותסתיים כפי שטען, לפני שלבי יפרוץ מחזי.