"Dauntless season 2-"turn your back on mother Nature

"Dauntless season 2-"turn your back on mother Nature

פרק 40-

"הקשב תלמידים!" קרא המאמן הגופני שלנו כ'נבחרים' כאשר נאבקנו אחד בשני כיישום של מאבק עם שד.
"כן המאמן!" קראנו ואני חילצתי אנקה שגרמה למרון להציע לי את ידו כתמיכה.
חייכתי לו בתודה ונאחזתי בה על מנת להתרומם ולהזדקף בשורה כשאר התלמידים שעמדו בגב זקוף, רגליים צמודות ואגרופים קפוצים צמודים למותניהם.
"בזה תם השיעור שלנו להיום, אתם מתבקשים לעזור והמאחרים של היום, אם תאחרו שוב יהיה זה השיעור האחרון שתתאמנו בו, כולם לצאת בבקשה פרט לצוות 10" הכריז המאמן.
מרון, סילבר, ג'ב ות'ור התקבצו סביבי.
אנחנו היינו צוות 10.
המתנו בשתיקה מתוחה עד שחדר האימונים התרוקן מתלמידים שהשיבו את המזרנים למקומם וטרקו לחלוטין את הדלת.
"תתכוננו למשימה חדשה" פתח המפקד.
החלפנו מבטים הן נרגשים והן מאופקים.
"כפי שניתן לראות יש פחות משימות בזמן האחרון… אני אשתף אתכם במידע מסווג שניתן לו אישור על ידי המנהלת איזבלה והמפקדת קסנדרה… שדים גדולי דרגות נעלמים מהשטח כפי שהבחנתם, שדים קטני דרגות משתובבים עם הצוותים האחרים שהוזעקו למשימות…משהו מסריח כאן כפי ששים לב וזה לא מהפה של אף אחד מאתנו… זוממים משהו מתחת לאף שלנו ועל כך יש מספר צוותים ספציפיים עליהם הוחלט להטיל משימת בילוש." הסביר המאמן בפנים חרושות קמטי דאגה.
"מה המטרה בעצם?" שאלה סילבר, שתמיד התעניינה במשימות, ונהגה לקחת בהן חלק רחב יותר כאשר המוות של שיילין הפציע והרחיק לכת
"לבלש, משמע, לאתר, לעקוב, להסתנן, לדלות מידע ולקטול.
מצאו כל רמז קטן לשדים גדולי מעלה, עקבו אחיהם ותסתננו למעונם, מצאו מידע על תכניתם, הביאו אותו אלי או אל המנהלת, אנחנו נטפל בכך בהמשך…" אמר המאמן.
"מתי אנחנו יוצאים?" שאל מרון, הלהוט לפני כל משימה.
"מבחינה טכנית המשימה החלה, הניחו לאירועים להוביל אתכם לקצה חוט… סוד לא נשאר חבוי לנצח כמו שאתם יודעים… אנחנו נמצא את החור השחור שהם מתחבאים בו, נחבל בתוכנית שלהם ונצוד אותם" אמר המאמן בנוקשות תוך שהוא מאגרף את זרועו ששריריה החיוורים בלטו.
"אם הם לא יעשו זאת לפנינו…" מלמל ג'ב, השלילי והדואג שבחבורה.
"המטרה שלנו היא לא להניח להם לעשות זאת" אמר ת'ור כמרגיע, זה שנחוש ביותר מבנינו.
"המאמן, יש משהו שאני לא מבינה… עד עכשיו הסבירו לנו על קיומם של שדים, על הדרגות שלהם, כיצד להרוג כל סוג ועל סוגי הנשק הספציפיים לכל אחד… אבל כיצד יכול להיות שהם פשוט כמו נמלים?, נמצאים בכל מקום ובכל זמן, חיים בין הצללים ומעיזים לצאת החוצה כדי לצוד אותנו, וכל זאת ללא פיקוד?… מה שאני מנסה להגיד הוא… כמו שלנו יש את קסנדרה… האם להם יש מנהיג?" שאלתי.
כולם הרהרו בשאלתי.
"אלו שאלות שאינן מיועדות לי רן, אם את מבינה למה אני מתכוון…" הוא הביט בי ברמיזה נסתרת לפנות לאיזבלה.
"כן המאמן, סליחה המאמן" אמרתי כאשר אני מהנהנת בראשי.
"בינתיים יש לכם עד סוף החודש למצוא קצה חוט, אחרת נצטרך להעביר את המשימה לדרגים בכירים יותר במדינה…" הזהיר המאמן.
"מובן המאמן!" קראנו כמסכימים בלית ברירה.
"אה, ולשם הצלחת המשימה אני נאלץ לצרף את הצוות שלכם עזרה נוספת… חניכה שהוכשרה במשימות וקרבות רבים, יש לה את מירב הניסיון לסייע לכם במשימה וגם לאפשר לך ללמוד ממנה להבא… אני צריכים להודות לה על כך שעל אף גילה ומיומנותה היא עדיין ממשימה לסייע לבית הספר" הודיע המאמן.
הבטנו בו בשאלה, חשתי בת'ור נע בעצבנות מאחורי וג'ב נאנח לצדי.
'תן לי לנחש…' קולי הדהד בראשי בנימה צינית מרוגזת.
'קארן דוקיין'.
"החל ממחר הצוות ייהנה מחברתה של קארן דוקיין ובמשך המשימה היא תהפוך למנהיגת הצוות ביחד עם מרון, קבלת ההחלטות תהיה על סמך דעת הרוב ובעיקר תסתמך על הכרעתה של קארן, יש מבין תלמידים?" קרא המאמן.
"כן המאמן" השבנו באי חשק.
"תשנו מבטים, גב זקוף, יש לכם רבע שעה להתארגן כדי לצאת מכאן, משוחררים! הכריז המאמן.
"כן המאמן!, רבע שעה!" קראנו כאילו היינו בצבא ופנינו לצאת כאשר על כתפינו תלויים תיקי האימונים, גופינו החשוף למחצה שטוף זיעה נוצצת ופנינו מועדות אל המלתחות בשעת לילה מאוחרת.
"אני חייבת לציין שאימונים ליליים מחדירים בי כל כך הרבה ערנות שלא מאפשרת לי לישון לאחר מכן" נאנחה סילבר.
"כן, טוב, לא רק לך" טען ג'ב ומחה זיעה ממצחו.
"אחי, מאז שאנחנו קטנים אתה נרדם כמו בול עץ בכל פעם שמפציע הירח" גיחכה סילבר וחרכה את זרועה סביב צווארו.
"רדי ממני אחות, להתחיל עם הסיפורי ילדות המביכים שלך?, יש דברים שאני יודע ואת לעולם לא תדעי" איים ג'ב אך לא הסיר את ידה.
"אוי, מר פינוקי?, הפיפי בארון חטיפים?, ספר לי משהו שאני לא מכירה" לגלגה סילבר.
"אוי אני אפילו לא רוצה לדעת מה הכוונה של כל אלה" אמרתי.
"סיפורי ילדות מטרידים" הסכים מרון.
"במיוחד שלך, לא כך?" עקץ ת'ור.
"היי!" נפגע מרון.
סילבר ואחיה פרצו במריבה טיפוסית של אחים עוקצניים וציניים בעוד מרון ות'ור פתחו במתקפת האשמות וצניעות מוקצנת שערבלו את ראשי לכדי סחרחורת.
אם שיילין הייתה כאן היא הייתה מצליחה להשתיק את כולם, גם אם הדבר נעשה כבדיחה.
"אוייש, בואו נניח לזה ונמהר להתקלח!, אנחנו הולכות…" קראתי לפתע, משתיקה את הסובבים אותי שהביטו בי בהפתעה כאשר לפתטי את ידו של ת'ור והובלתי אותה אחרי אל מלתחות הבנות, זאת במקום לאחוז בידה של סילבר ולעשות זאת.
"הולכות?, אני די בטוח שת'ור הוא גבר כי אם הוא היה גיי הייתה עושה אותו ממזמן" אמר מרון בקול נשי מזויף שהעלה צחקוק מרוסן משפתיי.
פני העלו סומק וניתקתי את ידי מידו.
"בטעות…" השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתי.
"תירגע ומהר" הזהיר ת'ור בשובבות ושב לאחוז בידי.
"מה אתה עושה?" התחרפנתי.
"אין לי שום בעיה שנתרחץ יחד" הוא אמר לי בתמימות מזויפת תוך מבט מלא רמיזה משמעותית שהזכירה לי את השיחה האינטימית שחלקו בלילה הקודם.
"זה נחמד אבל גם אני צריכה להסכים ובניגוד לך, יש לי בעיה גדולה עם זה!" קראתי מעוצבנת וניתקתי את המגע בנינו.
"סילבר… נלך?" קראתי לה.
"מיד, לפני שהמצב יחמיר ומרון יאנוס מישהו, ת'ור?, ממליצה לך להתקלח בחדר שלך" אמרה סילבר בבהלה מוקצנת.
"כשהדלת נעולה" הסכים ג'ב.
"או שבעצם אין לי ממה לפחד כי הוא בסך הכל מעמיד פנים שהוא גיי" אמר ת'ור לפתע.
"מה?" קראה סילבר באי אמון וצחקקה.
"זו דרך רעה להרגיע את עצמך אחי" גיחך ג'ב ואחז בבטנו.
מרון ואני החלפנו מבטים המסכימים על העין החדה של ת'ור, אבל הוא ידע, בגלל ההתנהגות שלי וגם בשל הבחנתו ההדוקה.
"מאיפה זה הגיע?" מלמלתי במבוכה, חצי חיוך חרד נפרש על שפתי.
"אני מצטער, הפחד שלי דיבר" ת'ור שב לנימה המתלוצצת.
"הפחד שאאנוס אותך?" המשיך מרון.
"זה לא יקרה כל עוד אני פה" אמרה סילבר ותפחה על כתפם של ת'ור ומרון.
"נכון, אתה לא הטעם שלי" קרץ מרון בחיוך רגוע.
"נכון, רן לא תניח לזה לקרות" חייך ת'ור בערמומיות כאשר על שפתיו חיוך שבע רצון.
"תפסיק להשתמש בי כתירוץ!" פלטתי גניחה מיואשת.
"אנחנו הולכים" קרא לפתע ת'ור ולפט בידי.
"עכשיו" הביט בי בעומק שהפחיד אותי והעביר בגבי צמרמורת מלחיצה כאשר הדגיש בקולו את המילה 'עכשיו'.
"מה?… לאן?" גמגמתי משותקת.
"אני מצטער, יש לנו ארוחת ערב משפחתית, נצטרך לעזוב קודם" אמר ת'ור.
הבטתי בו בפליאה, משותקת מכדי לשחרר את זרועי.
"אל תשכחו להתקלח" קראה סילבר.
"תיהנו, ניפרד כאן" אמר מרון והצדיע לנו.
"תשמור עליה" זה כל מה שג'ב אמר במבט חתום.
"יותר טוב מכל אחד אחר" חייך ת'ור בשחצנות כשבקולו הרמיזה הברורה המעידה על תחרות מתמשכת כנגד ג'ב.
אומנם ג'ב נפרד משיילין בשל רגשותיו כלפי אך ניהלנו שיחה בה גרמתי לו להפנים את רגשותיי וכוונותיי ואז שיילין מתה… השאלה היא: האם רגשותיו כלל לא השתנו?.
אפילו במקצת?…
בסתר ליבי קיוויתי שישתנו במהרה, המצב החברי- תחרותי בין ג'ב לת'ור גרם לי למתחים רבים גם בשל הערות העוקצניות, הרמיזות הברורות והכוונות הנסתרות ששמרו על הוגנות והפגנת כוח.
"נשתמע…" זה כל מה שהונח לי לפלוט מפי לפני שנגררתי בחוזקה ובאגרסיביות אחרי ת'ור שצעד אל מחוץ לאולם אל עבר הקומה השלישית בה ממוקמים החדרים.
"נשתמע?, באמת?, מי משתמש במילה הזו כיום?" גיחך ת'ור.
גלגלתי את עיני.
"אם אתה רוצה לדבר איתי אתה לא חייב למצוא כאלו תירוצים… מה?, ארוחת ערב משפחתית?, חה!" לגלגלתי.
"זה לא תירוץ, אוריון שלח לי הודעה בדיוק לפני רבע שעה ואת לא כזו מבוקשת, את יודעת?" השיב לי בטון זהה.
"אז למה אתה לא משחרר אותי?, אני צריכה להתלבש ולהתרחץ…" טענתי.
"אמרתי שאני לוקח עלייך אחריות, אני אדאג גם לזה" אמר והניח לידי לצנוח בחזרה אל חיקי.
שתקתי, מעסה את ידי הדואבת.
"אז עברת טסט היום…" פתח.
הנהנתי מבלי להביט בו.
"איך אתה יודע?" שאלתי במלמול.
"הייתי שם" הוא השיב בפשטות, תוך משיכת כתפיים.
"מה?!" נחרדתי.
"נסעתי אחרייך במשך כל הטסט וכלל לא הבחנת בי, זה היה דווקא משעשע אני חייב לומר…" הוא המשיך, נהנה מהמבט המבוהל והחרד שהתנוסס על פני בשל התדהמה.
"הייתי יכולה להיכשל בגללך!" הפניתי אליו אצבע מאשימה.
הוא רכן לנשוך אותה בקלילות.
נרתעתי לאחור כאשר חלפה בי צמרמורת ותחבתי את ידי אל כיסי במבט נכלם.
"כמו שנכשלת בטסט הראשון למרות שלא היית אמורה?, כמה זמן את מנהלת את המשחק התמים של שיעורי הנהיגה? ארבע חודשים?… מאיפה הכסף רן?" חקר ת'ור והרצין.
"איך אתה יודע את כל זה?" שאלתי לאחר שבלעתי את רוקי בקול.
"דיברתי עם המורה שלך, אמרתי לו שאני אח שלך…" השיב.
"מה?!, אתה משוגע?!" הבטתי בו מזועזעת.
"כן טוב, הוא לא צריך לדעת על הגילוי עריות שלנו" אמר בערמומיות.
"תמשיך להפנות עורף לאמא טבע" עיוויתי את שפתיי ברוגז ותסכול.
"למה נכשלת בראשון רן?… כדי להרוויח זמן?, כדי להתגבר על המוות של שיילין באמצעות תעסוקה בנהיגה?, שנינו יודעים שיכולת לעבור את הטסט הראשון… את נכשלת בכוונה כי פחדת מההתמודדות שלאחר מכן, היית חייבת עיסוק כי עוד לא היית מוכנה להתגבר על המוות שלה סופית… ועכשיו, את יכולה?" תיאר ת'ור את מעשי.
נשענתי לאחור על הקיר והשפלתי את עיני אל נעלינו הצבאיות.
הוא הניח את ידו על הקיר לצד ראשי ורכן אלי באיטיות כך שריחו האהוב עלי מכל הלך וקרב אל אפי בהדרגה.
"כן, אתה צודק… ואני עדיין מנסה… הכסף כפי שאתה יכול לנחש הוא מאיזבלה, בעצם מקרן הנאמנות שאני אמורה לרשת בעוד שנה או כשאהיה שולייתה של קסנדרה… איזבלה אחראית לכך, תסתכל על זה כמו דמי מזונות, הייתה העברת אפוטרופוס ואיזבלה הקצתה לי כמות של כסף לנהיגה, זה כל הסיפור" הסברתי.
"ובכן, היורשת הגדולה… תזכרי שאני תמיד מצליח לדעת הכל" אמר ת'ור.
פניו מול פני, מצחנו כמעט ונוגע ואני חולקים את אותו פס אוויר צר כך שנשיפותינו התערבבו זו בזו.
"לא תמיד" הקנטתי אותו.
"תמיד… לאן שלא תלכי, אני אמצא אותך, מה שתסתרי ממני, אני אגלה, כל שקר אני אחשוף, כל רגש שהלב המרוסן שלך מחביא וכל מחשבה שחולפת בראשך, אני אקרא…" הוא מלמל.
בלעתי את רוקי בשתיקה מעיקה.
לפתע ידו נחה על הסנטר שלי ואגודלו עלה ללטף את שפתיי בעדינות, כאילו היו מים- הדבר השברירי והעדין בכל העולם.
עיניו סרקו אותן בריכוז והוא החל מצמצם את הסנטימטרים הספורים בנינו.
נשמתי עמוקות, ליבי משתולל בחזי, ידי רועדות מעט ובטני מתהפכת בסערת רגשות מסעירה ומרוגשת.
"אני עוד אגרום לשפתיים האלה לנוע תוך שהן אומרות את המילים שאני רוצה לשמוע" הוא סינן בנוקשות ונחישות.
חרקתי שיניים והפניתי את מבטי ממנו, מניחה את ידי על חזהו החשוף והשזוף על מנת להדפו וחשה כיצד אצבעות ידי נכוות מחום עורו
"שים חולצה" סיננתי והמשכתי לעלות מעלה אל חדרי.
"עוד שעה בשער…" שמעתי אותו קורא אחרי.
הסתובבתי בקצרה.
"תהיי מוכנה" אמר כאשר הביט בי בעומק, בפעם האחרונה לפני שטרקתי בפניו את דלת חדרי.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

כעבור שעה מצאתי את עצמי עומדת לצד ת'ור לפני שער בית הספר, כאשר אני מתהלכים על המדרכה ומחפשים בראשינו אחר מכוניתם של אוריון ואיזבלה משני צדי הכביש שלאחריה.
ת'ור לבש חולצה שחורה, קצרה צמודה ומכופתרת שנראתה כאילו נתפרה במיוחד למידותיו והבליטה כל חלק מגופו, מכנס ג'ינס כהה ומשופשף הותאם לה ונעלי שרוכים שצבען שחור השלימו את הופעתו המחמיאה.
הוא החליק את שערו לאחור כאשר התמתח והפנה את ראשו לכל צד בסיום סריקה של כל אזור.
אני נעמדתי בשתיקה, מעט רועדת בשל הרוח הקרירה, כאשר אני משפילה מבט אל נעלי ומשחקת בשוליו של עלה שנשר ונמחץ תחת נעלי העקב השחורות והגבוהות שלי שהשוו לי גובה שהיה על סף שוויון עם זה של ת'ור.
לבשתי חולצת ג'ינס ארוכת שרוולים שנקשרה אחרי שכיסתה את חזי וחשפה את בטני, לה מכנס עור שחור שהבריק בצבעי חום סגלגל והשווה להופעה מראה יוקרתי.
אחזתי ארנק טורקיז, אותו קנתה לי סילבר לכבוד תחילת השנה ואני קניתי לה צבעים חדשים לשיער שהיא טענה שברצונה לנסות.
שערי התנופף ברוח ואני הצמדתי את שפתי המרוחות באודם אדום על מנת לשלוט ברעידות גופי.
"קר לך?" שאל ת'ור ממרחק של כשני צעדים.
לא השבתי ולא הבטתי בו, הזדקפתי במקומי והפניתי את מבטי.
לפתע הוא חבק אותי מאחור, חזהו נשען על גבי, זרועותיו חובקות את מותני וידיו אחזו בידי ותחבו אותן אל כיסי מכנסיו.
"אני בסדר…" פלטתי וזעתי באי נוחות.
"את לא צריכה להיות נבוכה לידי…" הוא לחש לי.
"אז למה אתה ממשיך לגרום לי לחוש ככה?" השבתי לו.
הוא לא השיב ולפתע הניח את ידו על הבטן החשופה שלי.
חמימות עורו עברה הישר אל עורי הקר והרעידה אותי, ידעתי כי הוא חש ברעידתי, דבר שגרם לו להיצמד אל גופי עוד יותר.
"מתי הספקת לעשות עגיל בטבור?" שאל, אצבעו ממששת אותו באיטיות, מעבירה זרמים של עונג בבטני התחתונה.
"אני, שיילין וסילבר רצינו לעשות אחד קטן לקראת סוף השנה… אבל… טוב, שיילין לא זכתה להגיע ליום הזה כדי לעשות זאת…" קולי התעמעם.
"אז את וסילבר עשיתן לבדכן?" השלים אותי.
הנהנתי ומשכתי באפי, משפילה את מבטי אל העגיל הקטן ונוצץ שהזדקר מטבורי, הוא היה מצופה זהב ובתוכו אבן נוצצת, זעירה וכסופה בצורת דמעה.
"זו מחווה לכאב שלנו, ככה סילבר קראה לזה" אמרתי.
הוא הנהן כמבין ונשם עמוקות בסתר כאשר אפו קבור בשערי.
שתי צפירות הקפיצו אותנו בבהלה ממקומנו וגרמו לגופינו להתנתק.
הבחנו באוריון היושב במושב הנהג ובאיזבלה היושבת לצדו, מבטים בנו הן בחיוך והן בעיניים נוזפות כדי שנמהר להיכנס אל המכונית שהתבררה להיות מכונית בעלת גג נמוך, ארבעה מושבים, אחוריים רחבים וחלק קדמי עצום ויוקרתי, שצבעה היה אפור שחור מעומעם.
"מתי זכינו בלוטו?" שאלתי כאשר נכנסנו להתיישב במושב האחורי.
"אנחנו לא צריכים לזכור בלוטו כדי לקנות מכונית, חמודה" אמר אוריון בחביבות, איזבלה חייכה בנחמדות בצורה ייחודית לאישה מאוהבת.
"בכל מקרה…" התגוננתי.
"אני חושש שרן הספיקה לשכוח מהיכן משפחתה הגיעה, אוריון…" ת'ור אמר בציניות.
"זה אבא בשבילך" השיב לו אוריון.
בלעתי צחקוק חרישי.
"חה, חה, חה… אפשר להתחיל לנסוע?" לגלגתי.
ת'ור גיחך ואוריון השתלב בחזרה בתנועת הכביש.
"הזמנו מקומות במסעדה סינית… זה בסדר מבחינתכם?" שאלה איזבלה.
"סושי זה נחמד…" השבתי.
"גם אני חושב ככה" אמר אוריון.
"אני שונא אצות" התלונן ת'ור.
"לא כל המסעדה מבוססת על האצות ת'ור" אמרתי.
"מקסימום נפרק לך את האוכל בידיים כמו ילד קטן" התלוצץ אוריון.
"כמו אמא שלי?" שאל ת'ור בנימה רצינית.
כמו פלאשבק, מוחי הריץ את אותו לילה שבו ת'ור סיפר לי על אמו.
"או שפשוט נזמין לו מנה אחרת" הציעה איזבלה ורעננה את האווירה.
"אפשרי" אמרתי.
"שיהיה…" נאנח ת'ור.
"יקירי, קצת מוסיקה שתהיה…" דרשה איזבלה בקול מתוק ועדין.
"מיד אהובתי" השיב אוריון ונשק לידה.
במהירות נשמעה מוסיקה שהתפשטה ברחבי חלל המכונית ומילותיה הכאובות בכו על אהבה.
ת'ור ואני שהיינו עדים למחזה החיבה בניהם החלפנו מבטים מהירים.
ניתקתי את מבטי ממנו ראשונה, חשה בעורי מתלהט ובעיניו שנותרו נעוצות בפני.
ידעתי בדיוק מה הוא רוצה לומר לי:
"מרוצה עכשיו?, הרי בגלל האהבה שלהם, האהבה שלנו לא מצליחה להתממש".