"dauntless" פרק 6
צלצול הפלפון שלי העיר אותי ממחשבותי על אופיו של ת׳ור.
נשמתי עמוקות ומחקתי את הרגשת האי נוחות בהנדת ראשי לצדדים.
״היי סילבר״ אמרתי קצרות, שמחה שהספקנו להחליף מספרי טלפון בהקדם.
״אז איך היה השיעור הראשון? מרגש? מסעיר?״ שאלה סילבר.
התקדמתי בעקבות שביל התלמידים שניחשתי שפנו אל חדר האוכל.
״הכל באמת היה מרגש ומסעיר עד שהשותף שלי לכתיבה דפק לי ברז בלי מצפון אפילו״ עניתי באדישות, רוגז התגנב לדברי והופתעתי לגלות שאני פגועה מדחייתו של ת׳ור.
״אוי זה נורא, מי זה בכלל?!״ השתתפה סילבר בצערי.
״ת׳ור…״ נאנחתי.
״מה?! איזה עולם קטן… אוי רו, שכחתי לספר לך שהוא גם בפלג כתיבה, יש לו מניעים אישיים, כמו שאת בוודאי לא יודעת רוב התלמידים כאן נבחרים רק עד לשני פלגים זה אומר שבשבילו ובשביל כולנו את סוג של איום משולש, מבינה?״ הסבירה סילבר בניסיון לעודד את רוחי.
״אני מבינה אבל… הלוואי שהוא היה פחות עוין כלפי… או שהוא ככה כלפי כולם, אני לא יודעת, זה ממש חשוב לי וזה מטריף אותי…״ מלמלתי בייאוש.
״תראי, אוריון נורטון הוא אבא של ת׳ור… ולת׳ור יש פסיכולוג… הדברים שהוא עושה חשאיים והם לעיניו ולאוזניו בלבד… יש לו סיבות משלו, תאמיני לי״ אמרה סילבר בביטחון.
״אם את אומרת, אני לא התכוונתי לפגוע בפרטיות שלו או משהו״ התגוננתי.
״אל תדאגי, אני חושבת שמה שאת צריכה עכשיו זה פסטה פסטו, שאגב כבר קניתי לך והיא עומדת להתקרר אז את מוכנה להגיע כבר?״ שאלה סילבר.
״תודה סילבר, לא היית צריכה את יודע, אבל… איך את יודעת אם אני אוהבת פסטה פסטו?״ שאלתי בצחקוק קל.
״ניחוש פרוע… חוץ מזה, היא ממש טעימה רן!, היי תסתכלי לשמאל!״ אמרה סילבר.
הבטתי שמאלה ומצאתי את סילבר שנופפה לי לשלום.
המנות התואמות של פסטה פסטו נחו בשלווה והעלו ניחוחות מגרים ואדים רבים.
״היי״ התיישבתי מולה.
״זה נראה ממש טוב״ התפלאתי.
״זה לא רק נראה, זה מעולה, תטעמי!״ האיצה בי סילבר והכניסה לפיה את פיס עצום.
ציחקקתי ועשיתי כדבריה.
לגמתי מהמים שלי וכמעט נחנקתי כשהבחנתי בת׳ור נכנס אל חדר האוכל המפואר, המצוייד באין סוף מטעמים וניגש לשבת עם חבריו לפלג.
הוא חלף על פנינו, מבלי להביט בי ולחץ בעדינות על כתפה של סילבר.
״בתיאבון סיל״ בירך אותה, יישר אלי מבט נוקשה והתיישב מולנו.
נעצתי מבטים עוינות אל גבו, אם לתסכול שלי היה מספיק כוח, האמנתי שהיה ביכולתו לחורר את גבו.
״היי רן, אל תתרגשי ממנו…״ אמרה סילבר.
״אני לא, ממש לא אכפת לי״ אמרתי, יותר לעצמי מאשר לה וטרפתי במהירות את הפסטה שהחלה להתקרר.
״את יודעת על מה חשבתי?״ שאלה סילבר.
״אני לא קוראת מחשבות״ אמרתי את ציטוטו של ת׳ור.
״תחשבי על זה רן, אילו בגדים תלבשי שיסמלו את שלושת הפלגים שלך?״ צחקקה סילבר.
״לא חשבתי על זה…״ הבטתי בה בתדהמה.
״אוקי שימי לב, עד שהגעת כבר הספקתי לעצב תלבושת מתאימה…״ אמרה סילבר ושלפה דף מחברת מקופל.
הבטתי בציור.
״נעלי הצבא הגבוהות והשחורות מסמלות את פלג רודפי הצדק, המכנס הקצר הצבעוני את פלג אומנות, החולצה הלבנה המכופתרת את פלג כתיבה והווסט השחור תואם את הנעלים והוא גם שייך לפלג רודפי הצדק, מה את אומרת?״ שאלה סילבר, נלהבת.
״זה מדהים סילבר, חשבת על זה בעצמך?!״ התלהבתי.
״לא רק שחשבתי גם הצלחתי להשיג את זה, בואי נלך ללוקר שלך! ההנהלה מספקת לכל התלמידים את הבגדים הנחוצים ושלך הגיעו בעיצוב שלי!״ קראה סילבר ועיניה נצצו.
בהחלט סמכתי על הטעם של סילבר והייתי חסרת סבלנות לגלות מה מסתתר בלוקר שלי. אני אהיה כנה, אני בת ואיזו בת הייתה מתנגדת לבגדים אופנתיים?.
פנינו את שולחננו והאצנו את דרכנו אל המסדרון.
״תפתחי מהר!״ הורתה לי סילבר.
עשיתי כדבריה ומצאתי בתוכו תיק ספורט רחב עליו נכתב שם בית הספר ׳תיכון הפלגים׳ והסמלים של כל פלג: חרב- פלג רודפי הצדק, משקפיים- פלג מדע, נעל בלט- פלג מחול, מכחול- פלג אומנות ועיפרון- פלג כתיבה.
שלפתי את התיק החוצה ופתחתי אותו קצרת רוח.
התיק הכיל בגדי אימונים, תלבושת בית ספר, כובעים, נעלי ספורט ונעליים צבאיות וסינרים שניתן ללכלך.
״זה מדהים״ נותרתי פעורת פה.
״כן זה באמת מגניב…״ הסכימה עימי סילבר.
הצלצול נשמע ואני סגרתי את התיק והנחתי אותו על כתפי.
״תודה סילבר״ חיבקתי אותה.
״אין בעיות, שתהיה לך שנה טובה! נתראה באומנות…״ השיבה סילבר בחביבות.
״נתראה!״ נופפתי לה.
בעזרת המפה מצאתי את האגף השייך לפלג רודפי הצדק.
שלט המורה על חדר האימונים הוצב בבירור ואני מצאתי את עצמי במעין חדר כושר אין סופי שהכיל כלי נשק, מתקני ירייה, מזרנים מפוזרים, תלמידים מתאמנים, זעקות כאב, מתקני התעמלות ובקבוקי מים מפוזרים.
״היי גם את חדשה כאן במקרה?״ שאל קול עדין ומעט מצפצף מאחורי.
הסתובבתי אל נערה שברירית,בלונדינית ,בהירת עור בעלת עיני זכוכית ירוקות, מספר נמשים עדינים עיטרו את עיניה וגלשו אל אפה.
״כן, זה עד כדי כך צפוי?״ שאלתי בגיחוך.
״הבגדים…״ היא השיבה בצחקוק והצביעה עלי.
ציחקקתי ברוך.
״שיילין פיור״ היא הושיטה את ידה לקראתי.
״רן פלורן״ לחצתי אותה בחיוך.
״נחמד להכיר עוד מישהי חדשה כמוני… המקום הזה מסובך״ נאנחה שיילין.
״זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי״ אמרתי בכנות.
״תלמידים חדשים? התקבצו אלי!״ קרא אלינו נער בלונדיני, בעל עיניים חומות ומעט שרירים. הוא לבש חליפת אימונים אפורה שכללה גופיה בצבע אפור אחיד ומכנס אפור בעל פסים שחורים מצידיו.
הוריתי לשיילין בראשי ויחד התקבצנו עם עוד שניים עשר תלמידים.
״קוראים לי אלק, אני המדריך שלך והמאמן שלכם בתקופת ההכשרה, השנה הזו יכולה להיות נעימה אם תעשו כדבריי והיא יכולה להיות גם שחורה אם תבליגו עליהם. בכל מקרה, אל האימונים מגיעה בבגדי האימונים שניתנו לכם, אנחנו נעבוד על הכושר שלכם, זמן תגובה וחוקי שמירה של בית הספר ובכלליות תחשבו שזה כמו צבא רק עם קצת יותר אימונים מעשיים, תקופת ההכשרה שלכם אמורה להימשך עד חצי שנה, המטרה שלכם היא לעבור אותה כמה שיותר מהר, אלו שלא יצליחו יאלצו לפרוש, אם לא תפרשו עוד בהתחלה כמו הרוב…״ אמר אלק בקול מתנשא.
לא חיבבתי אותו עוד מהרגע הראשון, ניתן היה לראות בבירור שהוא יותר רודף כוח ושליטה מאשר רודף צדק הגון.
אם לסכם במילה אחת, הוא ממש לא רובין הוד.
אבל אז כשהוא חייך יכולתי להבין מדוע סילבר נשבתה ברשתו. החיוך הזה… שהיה כל כך יפה, שוביניסטי ובו זמנית גם כנה מידי עורר חיבה מידית.
ואני? אני שנאתי את זה.
״לכו להחליף בגדים, המלתחות שלכם מאחור, של הבנים מימין ושל הבנות משמאל, יש לך חמש דקות, תתחילו לזוז!״ הורה אלק.
מיהרנו אל המלתחות ואני מצאתי גומחה בפינה בה יכולתי להסיר את בגדי וללבוש את בגדי האימונים, במקרה של הבנות הן כללו מכנס בדיוק כמו של אלק רק קצת יותר, מעל לברך וגופייה אפורה שחשפה את הבטן. נעלתי את נעלי הספורט הלבנות ולאחר שהנחתי את התיק בתאו, ניגשתי למראה לאסוף את שערי.
זה זמן רב לא הבטתי בעצמי באמת, נמעתי מזה… ההתבוננות האמיתית שלי
בראי הייתה אך ורק בימי הולדת וזאת רק כדי לבחון עד כמה השתניתי והאם זה לטובה.
שערי, ארוך ושחור וחלק יותר מהרגיל החל להסתלסל בקצהו ועיני האפורות הגדולות נראו מבועתות. אימי נהגה לומר שבלילה הן נוצצות כמו שני כוכבים בודדים.
הרמתי את הפוני הארוך שהיה מופנה לצד שמאל בסיכה כסופה ובחנתי את עצמי.
קעקוע הנוצה השחורה מאחורי אוזני השמאלית הסתמך בבירור וכך גם קעקועי שתי הציפורים שעל החלק השמאלי של צווארי.
שתי ציפורים מעופפות מעלה, האחת גדולה יותר מהשנייה.
שתיהן סימלו בשבילי את זו שלחמה למעני ואז זה שהקריבה.
לוריאן שתמיד הייתה לצידי, תמכה בי וחפצה בטובתי והאב ג׳רי אותו עזבה…
עשיתי זאת כדי להזכיר לעצמי למי אני חייבת ומי באמת אוהב אותי ללא שקר או ניצול ואת האבדה של לוריאן כדי להזכיר לי שתמיד יש גרוע יותר ושאני צריכה להיות חזקה בשבילה כדי להסיר מעט דאגה מליבה.
בעבר חששתי מהתגובה של אלו שיראו זאת אך עכשיו התגאיתי בכך ושייכתי את נוכחותם של הקעקועים לעצמי, מבלי לייחס חשיבות מיותרת לדעתם ולביקורתם של האחרים.
הסתובבתי לאחור והתנגשתי בחזה חמים ומעט מיוזע.
״סליחה״ קראתי במהירות והרמתי את ראשי.
אסור לי לאחר, כולם הזדרזו לצאת, אלק ישנא אותי עוד באימון הראשון!.
״רן…״ קולו של ת׳ור נשמע כה קרוב אלי.
הוא רכן אלי כדי להישיר אלי את מבטו.
״ביקשתי סליחה״ התלוננתי בילדותיות.
״אם היה אפשר לתקן הכל בעזרת סליחה אז למה יש כלא וחוקים, חשבת על זה?, זה לא משנה… לא בשביל זה באתי״ השיב ת׳ור.
ריסנתי את כעסי.
״אז בשביל מה באת?״ סיננתי.
״אני מצטער… אבל אני לא מתחרט על מה שעשיתי״ הוא הודה.
״סליחה לא מתקנת דברים, אמרת את זה בעצמך…״ אמרתי ועקפתי אותו.
״רן!״ קולו נשמע תקיף.
הוא לפט את ידי וסובב אותי אליו כשהוא אוחז בה באוויר.
בוא הביט בי מלמעלה, מרוב גובהו.
״זה לא קשור אלייך, הכתיבה היא דרך ההתמודדות שלי… היא הדבר היחיד ששומר שאהיה שפוי…״ הוא אמר בהיסוס.
״הבנתי את זה ת׳ור אבל… התמודדות עם מה?״ שאלתי.
״אני לא נוהג לספר את זה לאנשים כמוך…״הוא נאנח בהתלבטות.
״לא ביקשתי, אתה מתכוון לאנשים כמוני שרוצים להבין אותך ולעזור לך?״ שאלתי בתקיפות.
״אולי… אבל הכוונה הייתה לאנשים כמוך, שלא מפחדים ממני…״ הודה.
״אני לא פוחדת ממך, זו בחירה שלך מה להגיד לי״ ניתקתי את ידי מידו.
עורו העביר חמימות בגופי וצמרמורת עברה בגבי.
״פרט לעובדה שאני אוהב לכתוב, אני אוהב לכתוב יותר לעצמי, על עצמי, כדי להתמודד עם הפחדים שלי… להתגבר עליהם, לשכוח אותם… ולהילחם בעיקר, אני לא בנוי לכתוב סיפור או להיות מנותק מהמציאות, אני אוסר את זה על עצמי.
עזבתי אותך כי ידעתי שאני לא אהיה שותף ראוי ואעמוד בשאיפות שלך…״ הסביר ת׳ור בכנות ובהתנצלות.
הנהנתי באיטיות.
״אני מעריכה את זה…״ הצלחתי לחלץ משפתיי חיוך.
״תודה…״ הוא מלמל.
״אני חייבת לרוץ, אלק יהרוג אותי באמת…״ נחפזתי לצאת.
״רן, הירגעי… אני המאמן שלך״ אמר ת׳ור.
״מה?״ נדהמתי וחשתי הקלה בחזי.
״אוריון ביקש שאפקח עלייך… לדעתו עבודה עם יחיד טובה יותר, הוא חושב שבגלל שאת עמוסה שיעורים פרטניים ימקדו אותך יותר…״ הסביר ת׳ור.
״אהה… מעולה, אז למה אנחנו מחכים?״ אמרתי בחיוך ויצאתי מהמלתחות.
״בטוחה שתעמדי בזה?״ עקץ ת׳ור.
״אני משתדלת להיות אופטימית״ השבתי.
״בסדר טירונית, תתחילי עם שלושה סיבובי ריצה סביב החדר ותעברי לחמישים קפיפות בטן״ הורה ת׳ור, ההבעה האדישה שבה לפניו.
נאנחתי ונשמתי.
״את יכולה רן!״ עודדה אותי אוונגלין.
הנהנתי לה והתחלתי לרוץ.
האימון הראשון היה מפרך, ת׳ור הורה לי לבצע פעולות באדישות ואילו אלק הראה שליטה וכוחניות כלפי שאר התלמידים.
אני ושיילין החלפנו חיוכים מעודדים ושמחתי שלפחות יש לי חברה לפלג הזה.
בסופו של האימון (ת׳ור האריך אותו בעוד מספר דקות) חזרתי למלתחות מיוזעת והחלטתי שמקלחת קרה לא יכולה להזיק לי יותר מהחום הכבד שעטף את גופי.
שלפתי את בגדי בית הספר אותם עיצבה סילבר והתכוונתי להסיר מעלי את המגבת הלבנה כשנשמעה חריקת דלת.
התקדמתי בשתיקה ושרבבתי את ראשי.
״מי-״ נאלמתי דום.
אלק סקר אותי במבטו, טרק את הדלת והתקדם אלי בנחישות.
צעדתי לאחור בהסתייגות. לא הייתי צריכה לשאול אותו מה הוא עושה כאן, מבטו היה ברור וכך גם כוונותיו.
סילבר… איך יכולת להתאהב במפלצת?, זה הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי לפני הצורך לזעוק לעזרה.
תגובות (3)
"..אל האימונים מגיעה בבגדי.." -*תגיעו (המילה מגיעה לא בדיוק משתלבת שם..)
"…וחפצה בטובתי והאב ג׳רי אותו עזבה…" -סליחה, אבל משו לא ממש מסתדר לי במשפט… ( :<)
לקראת הסוף עיניי (איך אומרים את זה? אה כן,) ממש "נפערו" ! הסוף ממש מתח אותי!
תמשיכי חבובה ;)
נ.ב- את נותנת לי כינוי לקרוא לך בו? או שאני יבחר אחד? (כי משום מה זה מרגיש לי מוזר כזה.. וגם כדי שאני יזכור שאת בת.. ההבנה הדפקה שלי :P)
אוקי תודה על הביקורת! אני אשתדל לכתוב בצורה מובנת ורצופה יותר :)
חחח את יכולה לקרוא לי מריאל אם את מתעקשת ^^ וההמשך יבוא בקרוב, תודה רבה ספיר!
תגידי, יש מצב שהדמות של אלק מזכירה את אלק מתשע הנשמות של קלואי קינג? יש משהו בדמויות שדומות אחד לשני חוץ מכמובן הרוע הטהור!!! :)
מהמם!!