"dauntless" פרק 33

״את בטוחה שאת בסדר?״ התעקש מרון ללוות אותי במעלה המדרגות לקומה השנייה, אך ביטלתי את הצעתו בהינף יד.
״כאב ראש לא יהרוג אותי מרון, אל תדאג״ חייכתי בשובבות, עוד העמדת פנים עם מסכה תמימה.
״בסדר… תודה שהיית לצידי היום״ הנא מלמל במבוכה שהחמיאה למראהו הבוגר.
״תודה שסיפרת לי״ השבתי חיוך.
״נתראה מחר״ הוא לחץ את ידי בחוזקה ולאחר חיוך נוסף נפרד ממני ועשה את דרכו בחזרה אל השער.
נאנחתי וצנחתי להתיישב על אחת המדרגות, קוברת את ראשי בין ברכי ומעסה אותו באצבעותי כך ששערי התכרזל לכל עבר.
״רן, אני יודע שאת לא בבית, אבל גם לבית הספר יש שעון עוצר, מהרי לחדרך בבקשה״ המורה אלייז׳ה חייך אלי בנחמדות ולגם מכוס התה המהולה בנוזל בריח קינמון.
״לבית הספר יש יותר מידי שעוני עוצר לדעתי, אדוני״ חייכתי בעייפות.
הוא צחקק ומלמל ״קדימה״, בעוד ידו מחווה מעלה אל הקומה השנייה.
״נתראה מחר בשיעור, לילה טוב״ מלמלתי וקמתי על רגלי.
״רן?״ הוא שאל.
״ממ?״ סיננתי, מסתובבת להביט בו.
הוא ניגש אלי והניח את כוס התה החמיצה בין שתי ידי, על פניו הבעה מודאגת.
״תישארי חזקה״ הוא מלמל.
״תודה״ חייכתי, הפעם חיוך אמיתי ומעודד.
לגמתי מהתה המתוק וחשתי שמחה על כך שישנם אנשים שאכפת להם מהנערה בשם רן פלורן ושהם דואגים לה.
רק עכשיו הבחנתי שהמקום הזה הפך להיות הבית האמיתי שלי.
ידי נסגרה לאגרוף, אותו התכוונתי להנחית על דלת חדרנו על מנת לדפוק, אך זו נפתחה שנייה לפני שידי באה במגע על דלת העץ.
״ת׳ור…״ נשמעתי מבוהלת.
״הייתי אומר שהתרגלת אבל אני ממש לא אוהב את תפקיד האמא שמחכה לבת שלה עד מאוחר״ הוא הזעיף את פניו ושילב את זרועותיו בקשיחות.
״איפה שאתה נמצא, שם נמצא הבית שלי… אף אחד לא ביקש ממך לעמוד על המשמר כמו אמא״ אמרתי בתשישות, מניחה את כוס התה הריקה על השידה ומתנדנדת אל חדר האמבטיה.
״רן…״ שמעתי אותו לוחש ואז מצאתי את עצמי מחובקת על ידי זרועותיו האיתנות והחזקות כאשר ראשי קבור בחזהו החמימי.
״אני לא עומדת בזה כבר…״ שמעתי את עצמי מתייפחת.
הוא הידק את אחיזתו וידו ליטפה את ראשי, חשתי במספר נשיקות שהדביק ללחיי, ראשי, צווארי ומצחי וחשתי מנומנמת כל כך.
״אני צריכה להחליף בגדים… אנחנו צריכים לדבר על מה שיקרה״ אמרתי, מוחה את הרטיבות מעיני.
״אני אעזור לך…״ הוא מלמל, מושיב אותי על המיטה וכורע לחלוץ את נעלי.
אספתי את שערי ולקחתי מידיו את הפיג׳מה שלי.
״מממ…״ הבטתי בו במבוכה.
״אני לא אעשה כלום״ הוא השיב בתמימות.
״לא העניין… העובדה שתסתכל… מממ״ הסמקתי קלות.
״מה שתחליטי״ הוא מלמל והפנה לי את גבו.
נאנחתי בהקלה והסרתי את בגדי, מניחה אותם בצד ולובשת את הפיג׳מה הרכה והנוחה.
שמעתי את ת׳ור שורק מהצד.
״מה מלהיב אותך כל כך?״ שאלתי ברוגז.
״כל חלק וחלק מעורך״ הוא השיב בתאווה.
הבטתי בו, פעורת פה ונאנחתי, חשה מרוצה כאשר הבנתי שת׳ור בהה בבואתי המשתקפת במראה.
״מה שתחליטי?!, ממש!״ זעמתי, זורקת עליו את בגדי.
״היי!, תאשימי את עצמך״ הוא התגונן.
״את עצמי?!״ הבטתי בו מזועזעת.
״אם לא היית סומכת עלי למרות שאמרתי לך לא לסמוך עלי בעניין הזה, שום דבר מזה לא היה קורה, את אמורה לדעת שהשליטה העצמית שלי נמוכה מאוד במחיצתך, לא כך?״ טען ת׳ור.
״אני אמורה לדעת?, אני אמורה?״ הרמתי את קולי, חשה הסתייגות ומיאוס גם יחד.
״אני מצטער… מאוד… אבל קיוויתי שלפחות תנסי לא לחוש מבוכה לידי…״ הוא מלמל.
סירבתי להביט בו ונותרתי על הבעה זועמת על פני.
״הביטי בי…״ ידיו סגרו על סנטרי בכוח של ניתן היה להתנגד לו.
״אין לי עוד מה לומר בנושא״ אמרתי כמשועממת.
״טוב לי כן…״ הוא טען.
״בוא נשמע״ סיננתי.
״מממ לא״ הוא חייך את חיוכו השועלי הרך שגרם לליבי לרקד.
״מה?״ גמגמתי.
״לא לשמוע… להרגיש״ הוא רכן אל פניו, שפתיו כמהות לסגור על שפתי בנשיקה שובבה.
״לא…״ הצבתי את כף ידי בנינו.
הוא הביט בי בשאלה.
״אני… אל תיגע בי עכשיו… אני עייפה, אני רוצה ללכת לישון״ מלמלתי במבוכה, קולי מהוסס, הסתובבתי במהירות להיכנס אל המיטה, אך ידיו סגרו על מותני מאחור, מושכות אותי בחזרה אליו כך שחשתי בגבו הצמוד אל גבי.
״אל תיגע בי עכשיו?, אני עייפה?, מה?״ הוא נשמע נדהם, מניח את גופי בעדינות על המיטה כך שגבי אל מול פניו.
ידו האחת לפתה במותני ואילו השנייה פתחה את רוכן הכותונת שלי עד לסופו כך שזו צנחה מגופי, קלה כנוצה.
״העכשיו הזה?, מתי הוא יעבור?״ הוא לחש לי, רוכן לנשוק לאורך גבי.
״מתי שתלמד לקבל את המילה ׳לא׳״ הצטמררתי.
״נראה לי שאת והלב שלך לא יודעים מה היא משמעות המילה ׳כן׳״ הוא אמר בחספוס, מושיב אותי על ברכיו באגרסיביות ומושך את סנטרי לנשיקה עמוקה.
נלחמתי בו בעקשנות, אך מצאתי את עצמי נלחמת בו וברצונותי הכמוסים ביותר.
ידו חפנה את סנטרי והשנייה לפטה בזרועי המורמת בהתנגדות.
הוא נעצר כאשר חש בדמעותי הלחות.
בשנייה ידיו עזבו את גופי והוא התנתק ממני במהירות אור.
״את… את באמת התכוונת שאת נרתעת ממני?״ הוא נשמע הן המום והן מזועזע.
הנדתי בראשי לשלילה, בוכה בשתיקה.
״אני כל כך מצטער…״ הוא מיהר לסדר את בגדי ולהתרחק ממני.
״זה לא זה…״ השתנקתי.
״האם זה… החתונה?״ ניחש ת׳ור.
הנהנתי בשתיקה.
״אנחנו נהיה משפחה ת׳ור… אתה תהיה הבן החורג של דודה שלי… איך נעשה את זה?, שום דבר לא יהיה קל וכולם יסתכלו עלינו בצורה מזועזעת…״ אמרתי.
״רן, זו האהבה שלהם ולנו יש את האהבה שלנו שהם מודעים לה, את שוכחת שלא כולם יודעים שהיא דודה שלך ואני בטוח שהם יגלו הבנה כלפינו…
לא משנה מה יקרה או מה ישתנה סביבנו רן… אני לא מוכן לאבד אותך״ הוא הרצין.
״זה פתרון זמני…״ נאנחתי.
״זה הדבר הכי טוב שיש לנו כרגע״ הוא אמר.
״כרגע…״ סיננתי.

״בפעם הבאה שתחליטי לערוך חתונה אני אשמח לשמוע את זה מפיך, דודה ולא מפי החבר שלי״ אלו היו מילותי הראשונות כאשר פרצתי את חדר המנהלת והתיישבתי בנוחיות על כיסא העור המודרני והחום מולה.
״האמת שחששתי מהתגובה שלך רן, העדפתי שת׳ור יעשה את זה… אם יש היגיון בכל העסק הזה, הוא האדם הנכון למצוא אותו, אז נודע לך אני רואה…״ היא השיבה, משלבת את ידיה ומביטה בי בעומק, סוקרת את פני בכדי להבחין בשמץ של כעס, חרטה או התנגדות.
״אם את בירכתי את צריכה, את בירכתי תקבלי״ חייכתי.
״ברצינות רן?״ היא נדהמה, גבה מורמת בהשתאות.
הנהנתי לחיוב.
״אני שמחה בשבילך״ הוספתי.
ידיה חפנו את ידי, היא הביטה בי בהתרגשות לא מרוסנת.
״האמת שהתארסנו בחשאיות לפני חודש כך שההכנות לחתונה כבר מוכנות, היא תיערך בסוף השבוע, ההזמנות חולקו וכל מה שנותר הוא מתח והתרגשות… זו החתונה הראשונה שלי את יודעת?, אמא שלך בוודאי תתרגש…״ היא ברברה בשטף.
״הו אני בטוחה, היא מאלה שבוכים״ צחקתי.
״תמיד נהגתי לשאת עימי חפיסת מפיות בשבילה״ גיחכה איזבלה בגעגוע עז.
״את אוהבת אותו?״ הפתעתי אותה בשאלתי.
״את אוריון?, את באמת אוהבת אותו?״ שאלתי בתקווה.
היא הנהנה בחיוך שלא השאיר בליבי ספק נוסף.
״הוא בוגר ואחראי, הוא בעל אישיות עמוקה ומראה מעניין, הוא דואג לי, משמח אותי, מצחיק אותי ומעלה חיוך על שפתי… הוא כמו מגן בשבילי… יש לו כבוד אלי, הוא מעריך ומתחשב בי… ויותר מכל, הוא אוהב אותי, האם כך זה לא אמור להיות?״ היא חייכה כששאלה את השאלה הרטורית.
הנהנתי באיטיות כמסכימה.
״אם זה מה שיעשה אותך מאושרת… לכי על זה״ עודדתי אותה.
״יעשה אותי עוד יותר מאושרת אם תוכלי להגשים לי בקשה אחת…״ היא מלמלה בהיסוס.
״בוודאי, מה היא?״ שאלתי בביטחון.
״תוכלי להיות השושבינה שלי?, ביחד עם ת׳ור?״ שאלה בחשש.
״אה, למה דווקא אני?״ הסתקרנתי, הרעיון כלל לא מצא חן בעיני.
״כי את הכי אמיצה וגם היחידה שמבינה… כמובן שזו רק בקשה נאת יכולה לסרב, לא משנה מה תבחרי, אני אעריך את החלטתך״ השיבה איזבלה בחיוך שופע ביטחון.
״מממ… בטח״ זייפתי חיוך.
״באמת?״ היא נדהמה.
״לא כל יום מתחתנים״ קרצתי לה.
״תודה רבה רן״ היא חיבקה אותי בפעם הראשונה ואני מצמצתי בעיני בפליאה מתחושת המגע החמימה שהתפשטה בגופי.
אין לי שמץ של מושג איך העניינים יפעלו מעכשיו… אסור לי להיות אנוכית ולנבור רק באושר שלי, גם האושר של אחרים חשוב ואם יש ביכולתי להפוך אותם למאושרת, מדוע שלא אעשה זאת?.
לכן… האם עלי להיפרד מת׳ור?.

מנקודת המבט של מרון:

המצב בהחלט היה מסובך.
מלבד החתונה המגוחכת שנודעה לנו מזה כמה שעות יכולתי להבחין במעין מתח ששורר בין ג׳ב לשיילין, כאילו בין רגע הפכו זרים… תהיתי האם זה הוא דמיוני ונאלצתי להאמין שכן, מפני שמחשבותי היו טרודות בעבר יותר מכל פעם אחרת, דמותה של ארין רדפה אותי בחלומותיי ופניה התחלפו לפניה הרכים והשובים של סילבר.
קיוויתי שהחשיפה לרן לא הייתה טעות, ולפי השקט של סילבר יכולתי להבין שרן יודעת לשמור סודות.
בעץ שהצלצול נשמע יצאתי מחדר האימונים אל שירותי הבנים, שם לא הופתעתי שחיכתה לי מירנדה, נערה דביקה וזולה שעד לא מזמן הייתה בובת התשוקות שלי, זו שרן תפסה אותי עימה. הצטערתי על המצב העגום שאליו הגעתי וניסיתי להבהיר לה בצורה עדינה שאין לי כל עניין נוסף בה, אפילו התנצלתי בנימוס.
היא רק הרימה גבה בזלזול, כאילו הייתי ילד קטן, סטרה לי קלות ויצאה מהחדר.
באנחה שטפתי פנים והתרעננתי.
״מה זה?״ שאלתי את עצמי, מאזין לקולות משונים של השתנקויות כאובות.
עקבתי אחרי הקול אל אחד התאים בשירותי הבנות.
״מממ… הכל בסדר שם?״ שאלתי בהיסוס ובמבוכה.
עוד אנקה נוספת והדלת הפתחה כשסילבר כורעת על ברכיה, ידיעה לופטות את בטנה בכאב ובעיוות משונה של סבל.
״סילבר!, מה קרה לך?״ נמלאתי דאגה.
כרעתי לצידה, מניח לה להישען על גופי.
״מממ… זה נקרא כאבי בטן חודשיים, משהו שלעולם לא תוכל להבין את סבלו, במיוחד ביום הראשון״ היא מלמלה בין השתנקות להשתנקות.
״רק תגידי לי מה את צריכה ואני אביא״ אמרתי, מפוחד למראה גופה המתפתל.
״מים, כדורים נגד כאבים, תחבושות… אם אתה יכול״ היא מלמלה.
״אני כבר חוזר״ אמרתי, משעין אותה על הדלת ורץ אל חדר האחות.
המצב עצמו היה מביך דיו בשבילי אבל… המחשבה שסילבר זקוקה לזה… היא זו שהפכה את הכל למציאותי עד כאב.
הרצון שלי לעזור למישהו ולרפא את פצעיו היה כה עז שאפילו את הוראותיה יכולתי למלא ללא המבט הנכלם שצפוי שיעלה על פני.
מצאתי את עצמי מבקש משיילין שתי תחבושות ומהאחות כדורים נגד כאבים, חזרתי עם האביזרים ועזרתי לה לשתות מבקבוק המים שמילאתי בדרך חזרה.
״הכדור…״ הנחתי אותו בידה וזו בלעה אותו בשקיקה.
״מממ אני אצטרך לשכב קצת״ היא מלמלה.
״אין בעיות…״ אמרתי, מערסל את גופה בזרועותי ונושא אותה במהירות אל חדר האימונים הריק מאדם.
הנחתי אותה בעדינות כאילו הייתה הדבר השברירי ביותר ביקום כולו, על המזרן הכחול וכרעתי לצידה.
״טוב יותר?״ שאלתי.
היא הנהנה בחיוך, ידה חפנה את ידי והניחה אותה על בטנה, הצטמררתי כאשר עורי נגע בעורה וחום גופה הועבר אלי.
צמרמורת מענגת הזדחלה במעלה גבי.
״אתה יכול לעסות אותה?, זה מעביר חלק מהכאבים, ג׳ב נהג לעשות זאת בימים הראשונים של הכאבים…״ היא ביקשה.
עשיתי כדבריה בשתיקה.
״אני עשויה להירדם״ היא צחקקה.
״אני אעיר אותך לאחר ההפסקה״ השבתי בביטחון.
״תודה… שיש לי את הידיד הכי טוב שיש, אני שמחה שזה אתה ולא מישהו אחר…״ היא חייכה בביישנות.
השבתי לה חיוך עם רגשות זהים.
״איך יכול לביות שעדיין כל הבנות מוצאות זמן להימרח עלייך?, כנראה אתה פשוט לא נראה גיי והשמועה לא הגיעה לאוזנם״ היא צחקה במבוכה.
״גיי או לא, אני עדיין נראה טוב כדי שיתחילו איתי״ התלוצצתי.
״סנוב״ היא גיכחה.
שתקנו במשך זמן מה שחלף באיטיות בעודי מעסה את בטנה, הגנבתי אליה מבטים והבחנתי שהיא שקעה בשינה מעורערת.
״אני רוצה להגיד לך כבר הרבה זמן, שלוש מילים שיסבירו הכל… אני… אוהב… אותך״ מלמלתי בלחש, חושש שעיניה יפקחו וזו תתעורר למשמע דברי.
במוחי התגבשה התוכנית, הבטתי בסילבר מבט נחוש.
לאחר החתונה אספר לה את האמת, אני מכיר אותה טוב ואני יודע ששנינו נהיה טובים אחד לשנייה.
המילים האלו, שלושתן, חונקות אותי ומאיימות לפרוץ בכל רגע.
אני מקווה שאחרי החתונה אוכל לצעוק אותן לעולם כך שזה ידע על רגשותי.
סרקתי את פניה השלווים של סילבר ורכנתי לנשוק לרקתה, נשיקת לילה טוב חמימה.
שמחתי שכאשר זו תתעורר, פני יהיו הראשונים שתראה.