Dangours feeling

תרזה פרקר הייתה בשנות העשרים לחייה, היא עבדה בחברת ביטוח שהייתה בין הגדולות בניו-יורק והוותה תחרות רצינית לכל מי שהעז להוות סוג של אתגר.
היא סיימה בגיל שש עשרה את הלימודים והחלה בגיל מוקדם מאוד את התואר בכלכלה, היא הייתה מחשבון מהלך שחישב במהירות כל בעיה. היא גם הייתה יפה והייתה מודעת לעובדה שגופה היה קמור בידיוק במידה הנכונה, היא לא הייתה גבוה במידה מאיימת וגם לא נמוכה . שיערה היה גלי ושחור ועינייה ירוקות אפורות. היא אהבה את העבודה שלה; החיים שלה היו מושלמים מכל בחינה-חוץ מהבחינה הזוגית. לתרזה היה את החברים הכי טובים, דמיין מארק ואריקה בית נחמד שאותו חלקה עם אריקה בשדרה החמישית והורים אוהבים. היה לה אח אחד גדול שבעצמו עסק במינוף של חברות ביטוח , ועוד אחות קטנה ששיגעה את כולם. אולם שום דבר לא הכין את תרזה לבואו של ג'ונתן ווייט .
"היום אמורים להגיע עובדים חדשים!" קראה אריקה בצהלה בעוד היא ותרזה צעדו אל עבר הביניין המאיים שניצב במרכז הרחוב, מתנשא לגובה במזג האוויר הקודר של אמצע חודש פברואר. "נכון, אבל זה חניכה אישית לכל אחד מהם !" התקומם דמיין, דמיין היה בעל עיניים חומות חביבות וחמות שזוף מעט ושיערו היה פרוע ובצבע חום , לעומת מארק שהיה כולו חיוורון ועיניים בצבע כחול בקבוק ושיער בלונדיני קצוץ . הם נראו הפכים אבל התנהגו כאילו הופרדו בליידתם. אריקה הייתה בחורה בעלת קימורים ממוצע לטיני אבל היא לא הייתה נראית שזופה יתר על המידה, שיערה היה שחור כפחם ועינייה שחורות גם הן. הארבעה צעדו אל המעלית. הם עלו במעלית אל עבר הקומה השלושים ואחת שממנה יצאו צוחקים ומדברים על אירועי הסופש שעברו יחדיו.
"אני אומר לך ש-" החל לומר מארק אולם קפא במקומו "תרזה מישהו יושב לך בשולחן" אמר. תרזה הביטה אל עבר השולחן המוכר שלה שהיה מקושט בקישוטים עדינים ולבנים -המסגרות בהן שכנו התמונות המשותפות שלה עם משפחתה ושלושת חבריה האחרים. ואכן בחור צעיר שלא היה נראה שייך היה ישוב בכיסא שלה. היה נראה שהוא סורק את המשרדים מכל עבר ושהצלצולים הבילתי פוסקים של הטלפונים מכל עבר לא מטרידים אותו יותר מידי כמו העובדה שהוא נראה ממתין.
"קיבלת חניך!" קרא מארק בשמחה וחייך אל תרזה, שנאנחה עמוקות. היא ידעה שהיא תקבל חניך היא תמיד עבדה קשה אבל חלק בא לא רצה לחנוך. אולם היא הייתה מוכנה לאתגר היא העלתה חיוך על פניה , "טוב, הוא לא רק חניך הוא גם נוף ממש יפה "אמרה אריקה וקרצה לתרזה בעוד השלושה החלו לעשות את דרכם אל עבר השולחנות שלהם. תרזה התקרבה בחיוך אל עבר הבחור והיה ניכר שהוא הבחין . תרזה עצרה את עצמה מלבהות בו יותר מחמש שניות. הוא היה עוצר נשימה , דק גב ושרירי חיוור פנים עם עצמות לחיים בולטות עיניים שחורות ושיער שצדידיו קצוצים וצבעו היה בלונד פלטינה.
הוא הביט בה והרים גבה, הוא היה לבוש מעיל שהיה רכוס עד הסוף ומכנסי ג'ינס שחורים.
"היי אני תרזה אני אהיה החונכת שלך , מה השם?" שאלה בשמחה, מסכן הוא בוודאי היה מבולבל.
אולם הוא חייך חיוך זחוח שלא מצא חן כלל לתרזה.
"אני ג'ונתן ווייט, נעים להכיר; תרזה" אמר במבט חמוץ , הטון שבו דיבר היה בבירור לא נעים. כאילו שמה של תרזה היה חמוץ בפיו.
"אמ, טוב אני יודעת שהיום הראשון יכול להיות מאוד מבלבל "אמרה בטון מפייס , וואו מישהו בא לריב…"אבל בוא אני אעשה לך סיור שתכיר את המקום" הציעה תרזה. אך החיוך שעלה על פניו של ג'ונתן היה עקום על פניו הרציניות. "אוקיי תרזה, אני מניח שיש פה שלטים? " שאל.
"אה כן , אבל חשבתי ש-"
"שאני נכה? אני יודע לקרוא " אמר בנחירת בוז , היא שמה לב שבשולחן לצידה ג'ונתן כבר התמקם.
"אני לא אמרתי שאתה נכה" אמרה תרזה שמץ של רוגז.
"אה אוקיי " אמר בהפתעה כנה "לא ידעתי שאת הנכה בנינו , אני אשתדל לא לשאול שאלות מתוחכמות מידי בשבילך. בכל מקרה , מזלך שאני לומד מהר" גיחך. ובמילים אלו חצה את המשרדים אל כיוון המעלית. מותיר את תרזה מוכת ההלם מאחוריו.