Dance/ פרק 5 חלק ב' – וויכוח לוהט

התבוננתי בנערה החיוורת המבוהלת אך יותר מהכול מבולבלת שבמראה, היא החזירה בי מבט נואש למעט רחמים, גלגלתי את עיניי ושאפתי כמה שיותר אוויר לרעותיי..
זה פשוט לא אני – החצאית השחורה הקצרצרה הזו, לצד חולצת התחרה אשר חושפת את כל גבי כמעט, נעלי העקב הכבדות אשר אני פחות או יותר מסתדרת אתן בגלל שאני אדם יציב.. למרות שבסערת הרגשות שחולפת בי, שמנחה לי לנפשי ואז מכה בהפתעה גרמה לי לכשול מספר פעמים רק בדרך לראי שבכניסת הדירה הקטנה, האיפור הכבד.. האיילנר שכיסה את עיניי, האודם האדום שנראה לי כה מבוגר, הריסים המתוחים בחוזקה אך גם בחינניות.. המאק אפ האדיר שכיסה את כל כולי וגרם לי לחוש כה אטומה, כה חנוקה, כה מסוגרת וצבועה..
לפתע התכווצתי ועיניי נקרעו לרווחה, נסגתי במהירות מהראי האכזר ונפלתי היישר לכורסה הישנה בצבע החום דהוי המוכר והאהוב, ראשי קדח בחוזקה ודמי להט בעורקיי, זרם בפראות ללא כל טיפת רחמים.. כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרביי להטו ושריריי נמתחו בהטרפת דעת בלתי נסבלת.. אלוהים אדירים, נסתי לנשום אך לשווא.. מאוחר מידי.. אני אבודה.. אני שוקעת.. הכורסה מזכירה לי את ערמת החציר.. הוא מעליי.. אוטם אותי.. חונק ומכה ללא כל טיפת רחמים.. גורם לי להסתדר מהעולם עצמו מאז ולהיפתח רק בפני המראות שהן בעצם משקפות את מי שאני חולמת להיות, את מי שהייתי לפני..
חשתי כה מזויפת..
כה כאובה ולכודה, חקוקה בעברי ללא כל טיפת הרפיה ככלא, וזה כה לא רצוי.. כה מענה, כה לא מה שאני חשה כלפי ג'ק..
לפתע הסומק איכשהו מצליח לחמוק משכבת האיפור הכבד, לפתע סערת הרגשות נשכת ואני צלולה ורעננה, במהירות קפצתי מהכורסה, פיסת ההזיות, והתבוננתי שוב באומץ רב במראה, איני נראית כה רעה.. אני נראית..
נשית, חושנית, מפתה במעט.. אני נראית כנערה בגילי שרוצה רק למצות כל טיפה משמי הלילה הבוהקים בעוז בשמיים עד שיתפוגגו והשמש תזהר..
חייכתי לעצמי, אני נראית טוב. בשבילו. וזה כבר איכשהו נראה לי שווה משהו..
"את באה?" קוראת אליי מגי מכניסת הבית, אני מחייכת לעצמי במראה, על החיים ועל המוות ופוסעת לכיוונה, היא לוטשת בי מבט אחרון, מבחן בוחן ארוך ונוקב.. אשר עולה לו לאתו.. מקצות נעלי העקב.. לרגליי הארוכות והחשופות.. אל קצה חצאיתי.. אל מותניי המובלטות.. אל המחשוף הקטן בצורת הוי שבחולצה, עד שהיא פוגשת בעיניי התוהות מדוע היא חוקרת אותי כך?
"מה יש?" שאלתי במבוכה, היא מעולם לא כך סקרה את לבושי, זה במעט מטריד אך אני מסיטה זאת מראשי במהירות ומחייכת אליה, היא רק רוצה שאראה טוב זה הכול, היא דואגת לי.
המחשבה הזו מחממת לי את הלב.
"את נראית מדהים, בדיוק כמו שרציתי, עכשיו בואי נמצא לנו בחור חדש וחתיך". היא מצחקקת, אוחזת בידי ומושכת אותי מבעד לדלת.
רק אני נראית מדהים? היא התבוננה בעצמה? השמלה השחורה והקצרה שלה עם המחשוף לתפארת שבגבה, לצד החלקה אשר רואים שהשוקע בה תשומת לב רבה עם איפור כובש ועדין.. היא יפהפייה ונראית כה ייחודי ונדיר, כמו באמת שהיא, עיני התכלת שלה נוצצות בעוז ואני יודעת שהיא מתרגשת שהסכמתי..
אילו ורק הייתה יודעת למה, היא הייתה קופצת מרב התלהבות.
"את נרגשת?" היא שואלת.
משכתי בכתפיי. לפתע קרביי בערו וצווחה נואשת צווחה בראשי, הדהדה בכל איבריי, גורמת לכל עורק, תא, שריר ומערכת בגופי להתפוגג ולהירחב עד עפר.. צמרמורת הצליפה בייסורים מענים חסרי כל טיפת רחמים ואנושיות על גבי עמוד שדרתי ולא נטשה אותו כמו תמיד, זיעה קרה נקבה במצחי וידיי הזיעו ולהטו, הרבה יותר מדמי.. שחקתי באצבעותיי האחת בשנייה ונשכתי את שפתי התחתונה.
בטני נקשרה לאלפי קשרים האחת בשנייה וגרמה לי להשתנק, טוב נו. אני אולי קצת לחוצה.
"כן.." לחשתי.
"מדוע?" היא לא חשבה פעמיים.
על זה אין סיכוי שאני עונה לה.. היא תצא משפיות דעתה אם תדע את האמת, שאני נמשכת אל ג'ק, שאני רוצה להיראות, שחשוב לי להיראות טוב למענו, שאני רוצה שהוא יביט בי, שישמח ממני, שיחזיר לי אהבה וחיבה..
אוי אלוהים.. בבקשה..
"זה בגלל ג'ק?" היא מנחשת.
פערתי את עיניי לרווחה כלא מאמינה, במהירות בצעתי את התרגיל הידוע והכחשתי. "ברור שלא". נסתי לפלוט עד כמה שיותר בלי טיפת רגש.
"טוב, אני לפחות נרגשת בגלל איתן". היא פלטה קצרת נשימה ורעדה במקצת, הסומק הצליח גם אצלה לכבוש את האיפור העז ועיניה זהרו, חיוך נפרס על פניי, חיוך ילדותי..
מגי, כך מגיבה מרק שם של גבר? ממתי?
"מי זה?" אני שואלת ולא מסתירה את הסקרנות שבקולי.
"מישהו שהכרתי.. הוא כה כובש, כה מתוק, כה עדין ורך, אדם שקול וסבלני.. הוא כה שונה ממני, כל מה שאני מחפשת בעצמי, את כל השקט והשלווה שחסרים בי, אני מוצאת אך ורק בגבר החלומי הזה.." היא התוודתה ושיחקה באצבעות ידיה, קושרת אותן האחת בשנייה במבוכה קלה, דמי נזל מפניי ולא יכולתי שלא לחייך מרוב אושר ושמחה.. מגי, חברתי הקשוחה שאוהבת לשחק עם הגברים, מתוודה ומודה ללא כל טיפת בושה והיסוס שהיא מאוהבת עד כלות הנשימה בגבר החדש שכה שונה ממנה, כה המון זמן חכתי שהיא תתבגר ושתתחיל לחשוב מה היא עושה עם כל רשימת המעריצים שמחכה על סף דלת חדרנו, והנה.. היא מוצאת לה מישהו, והוא נשמע כה בחור טוב, מישהו שמחזיק אותה וגורם לה להתבגר ולחדול מהשטויות והתחבולות, מהתחצפות והזעם שגועשים בה, האופי הסוער שלה כה התרכך במהלך הימים..
ועצם העובדה שהיא מעזה לספר לי זאת ממיסה אותי ואני כה משתוקקת לה לספר על הילד הרע והחצוף, החמום מוח והיהיר שאני התאהבתי בו, על הגבר שאחי הטריד את אחותו.
לפתע לבי מאיץ את דופקו ואני חשה שזה עומד לי על קצה הלשון.. 'וויליאם', עיניי נקרעות לרווחה ואני מנסה להרחיק זאת עד כמה שאפשר..זה לא רגיל, לא בסדר, כה טעות מרה.
"אבל מה לעשות?" היא שואלת בעצב.
"נצלי את המסיבה, אני יודעת שתוכלי, כי את באמת מאוהבת.. את נראית יפהפייה, והנערה שמאחורי הפנים העוצרות נשימה הללו אפילו יותר, תאמיני לי מג, הוא ממש שלך על מגש של כסף". חבקתי אותה והנה הגענו למסיבה שנמצאת בחוף שסמוך לאוניברסיטה.
"תודה את חברה מדהימה, תמיד יודעת מה לומר". היא חייכה אליי ואמצה אותי אליה בחוזקה, כה התגעגעתי למגי..

התהלכתי בין כל הנערים והנערות, שיורים לעברי, נועצים בי את עיני הנץ שלהם במראי, פעורי פה וחלק מוקסמים חסרי אמונה, חלק משפשפים את העיניים בחיוך ואני פשוט מרגישה כה מגוחכת..
נסתי שלא להיראות בולטת, אבל חיפשתי אותו, רפרפתי מבעד לריסיי על גבי כל הנערים אך הוא.. הוא פשוט לא כאן! לכל הרוחות, לא סתם נגררתי על נעלי עקב עם כאבים עזים ברגלי לחינם!
"אפשר להציע לך משהו בובה?" שאל מישהו מאחוריי, סובבתי את ראשי כי הייתי מוכרחה, זה לא ג'ק.. הכול הצרוד והכבד הזה כה לא דומה לקולו שלו, לקול העמוק, במעט המחוספס אבל הכה מפתה..
נשכתי את שפתי התחתונה בזמן שנזכרתי כיצד הוא משך אותי לחיבוק אוהב ומחזק, מדהים כמה קרה מאתמול.. ועד כמה עוד יש לנו לדבר..
אבל משום מה, לבי פחות חפץ בשיחות כבדות וחוקרות, אני בהחלט סקרנית בקשר לאיך שגילה זאת ואיך אחותו חשה וחושבת עכשיו לגבי אחי המסכן והמאוהב והכה נוראי..
לפתע לבי התכווץ בכאב ופעם בחוזקה, אך אני גם כה רוצה רק לראות אותו!
הנער שקרה לי היה ברמן עם גופייה לבנה אשר הבליטה את שריריו המרשימים, כובע זרוק בצבע שחום כלילה היה עטור ברפיון על גבי ראשו המגולח, עיניו היו חומות, זקפתי גבה, בובה? לא, לא הצלחתי להרשים אותי כלל.. אינך כמו ג'ק, אינך מיוחד כמוהו..
כמו הקשוח המתוק.. שרק רוצה להגן על אחותו..
"בובה?" גיחכתי.
"יש לי עוד המון כינויים ליפהפייה כמוך, אבל לפני שאת מגישה לי מספר טלפון, אשמח להזמין אותך למשקה". הוא אמר בפשטות ובחיוך גדול ומאיר במיוחד, לצד שיניים ישרות ולבנות כשלג.. הלוואי שהחיוך שלי היה כה מחזק ומעודד, אפילו כשאני מחייכת אני נראית מותשת, מרוסקת, שבורה ומסכנה.. בלי כל טיפת כוח לעצם החיים.. לפעמים זה בהחלט יכול לתעתע, אבל כנראה שהחיוך עם העיניים העצובות שקשה להסתיר דבוק וחקוק בי.
"אתה מאוד בטוח בעצמך," גמגמתי במעט. "אשמח לצ'ייסר אבטיח עם קרח". קרצתי לו.
"אין בעיה חומד". גיחך והלך משם.
"אני רואה שאי אפשר להניח לך לרגע בלי שבנים מתחילים אתך". קול עמוק וגברי, סקסי במעט וכה מושך קרא מאחוריי..
שריריי התכווצו וראותיי התפוגגו כך שהייתי כה קצרת נשימה, דמי התלהט בין רגע וקולו הכה בראשי שוב ושוב, קודח בהטרפת דעת בלתי נסבלת, שריריי התקבצו בפעם אחת קורעת ומענה..חשתי כיצד אלפי צביטות.. מעט מדגדגות כובשות כל פיסת עור בגופי, הוא עצמו כובש אותי.. חודר כה המון.. פורט על גבי מיתרי הנשמתי היישר אל תוך הלב..
וכשהסתובבתי אליו חשתי כיצד אני עוד רגע כושלת, לבי דפק והלם בפראות, כל שריריי, תאיי, מערכותיי וקצה אנושיות נלקחו והתפוגגו, נחרבו ונשרפו עד עפר.. הסומק התלהט על לחיי.. היה לי כה חם וכה קר.. חשתי כיצד צמרמורת מצליפה בכל גופי שוב ושוב ואין סערה אחת שלא סומרת..
"ג'ק.." פלטתי קצרת נשימה, הוא נראה כה.. אלוהים אדירים כה אלילי, כה כובש! עיניו התכולות מתבוננות בי מוקסמות במעט אני מניחה אבל יודעת שזהוי רק תקווה, גופייה לבנה הדוקה לגופו והשרירים שלו פשוט נכנסים כה המון ללבי ואני כמעט צונחת, נענית ונוגעת בהם.. בו עצמו.. עם המכנסיים שצמודות במעט וכה..
אוי אלוהים אדירים.. מראהו הכה בי שוב ושוב ללא כל שליטה וידעתי שרק מהחיוך שלי אני כבר גוססת..
"זהו שמי". קרץ. "אני רואה שגם את באת".
"מדוע שלא אבוא?" שאלתי, לא מנתקת את עיניי ממנו אבל כה רוצה, הוא פסע והתיישב לצדי בחינניות שכה לא הולמת את מראהו הקשוח והסגור, הוא אינו חיבק אותי..לא כמו היום, כנראה ששוב חזרנו לג'ק שחושב שהוא הכי טוב ובחורה כמוני לא ראויה לחיבוק ממנו.
"מחר יש אודישנים לקראת מחזמר אחד.." הוא משך בכתפיו. "הייתי בטוח שאת מתאמת או ישנה על מנת להיות מוכנה למחר". הסביר.
בלעתי את רוקי, הברמן בדיוק הגיש לי את הכוס, הוא מלמל משהו לא ברור. "תפסת לי את הבחורה חבר.."
בטני התהפכה והכוס כמעט צנחה מידי, החוורתי ודמי נזל מפניי.
"הכול בסדר?" שאל ג'ק בדאגה וחטף את הכוס והניח אותה בחבטה על גבי השולחן.
"לעזאזל.." פלטתי. "כיצד הייתי יכולה להיות כה טיפשה?!"
"היי.. את רקדנית מדהימה.. אני בטוח שתצליחי, בסופו של דבר, זה לא כזה משנה".
התבוננתי בו בארסיות, לא… לא כזה משנה?! הוא רציני?! זה הדבר הכי חשוב על פני היקום כולו!
"ג'ק!" הטחתי בו בחוזקה. "אני כאן על מנת להיות מושלמת ולקבל את התפקיד הראשי!"
"מה שאמור לקרות קורה.." דקלם את המשפט המוכר. "אם את באמת תתני את כל כולך, תרקדי מהלב והנשמה.. אני יודע שזה בכיס שלך, אבל אם לא.. אז כנראה שזה לא מגיע לך". הסביר בלי טיפת רגישות.
השפלתי את ראשי וטמנתי את פרצופי בידיי, כלל לא אכפת לו..? גם למה שיהיה לו אכפת..? מחר הכול יהרס ויירד לטמיון בגלל בחור אחד שכלל לא אכפת לו ממני, או מהשאיפות שלי, בגלל בחור שכלל לא מראה עניין או מוקסם מלבושי גם..
בגללו אני אכשל, לכל הרוחות, ידעתי שזו הייתה טעות לבוא לכאן! אך זה היה פשוט יותר חזק ממני.. וזה כה נוראי ומזעזע לדעת זאת..
"דרך אגב זה קרטר, קרטר הלנה". הציג אותי בפני הברמן.
"הלנה, שם מדהים, שמח להכיר אותך". חייך קרטר במתיקות כשהבין שיש לי קשר אל ג'ק ונשק לי נשיקה חטופה על גבי הלחי, האדמתי בין רגע ודחיתי זאת עד כמה רחוק שאפשר.
"אתם חברים?" שאלתי בבלבול, אני חייבת לא לחשוב על מחר, אסור לי, הגעתי לכאן.. טעיתי.. ועכשיו איני יכולה לנטוש אותו..
אני רוצה, אבל מקובעת לכסא לצדו, ולאן שלא ילך.
זה כה מענה ומורט כל קצה עצבים, כה מכאיב ומענה בלי כל טיפת רחמים.. מדוע.. מדוע הוא גורם לי לחוש כלפיו את כל זה? למה יש לי משיכה כה עזה אליו?
"חברי ילדות, אל תבטחי בפנים היפות הללו". הזהיר אותי קרטר, ג'ק ירה לעברו מבט מזהיר ואז במהירות חייך אליי, כיווצתי את גבותיי בבלבול..
זו לא פעם ראשונה שאני שומעת זאת.
"אל תקשיבי לו, ועכשיו בואי, אני רוצה שתרקדי אתי, מתוקה," חייך אליי ומשך בידי גורר אותי לרחבת הריקודים, השפלתי את ראשי על מנת לגרום לכל הסומק והמבוכה, אך גם השמחה שקורנת ממני להיעלם.. 'מתוקה' אוי אלוהים אדירים.. יש!
הוא הניח את ידיו על גבי מותניי ואני הנחתי את ידיי על גבי שכמותיו הוא התקרב אליי, סוגר כל טיפת רווח, וזה.. וזה כה רצוי, החשמל שסוער בינינו כה מורגש בחוזקה, כה לוהט, כל הקרבה הזו, הריקוד הכה מטריף דעת והרומנטי הזה רק גורם לי להימשך אליו יותר ויותר.. אני כה משתוקקת להעביר יד בטווי פניו העשויים ללא חת, כה משתוקקת להעביר יד בשערו..
ו.. אוי השפתיים המגרות שלו, נשכתי את שפתי התחתונה.. סורקת אותן ולא עושה דבר בנידון, הייתה כה שקטה וקטנה מבחוץ אך מחרישה להחריד מבפנים.. לבי מעולם לא דפק כך בחוזקה, דמי להט והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, חשתי כיצד הצמרמורת מצליפה בי שוב ושוב, מקלפת את עורי, כיצד אני מרחפת, כולם נעלמים, וזה רק אני והוא שזזים לצלילי המוזיקה המלטפת והשקטה.. כאילו וזה אינו כוח המשיכה שמחזיק אותי אלא הוא.. ואני באמת עפה, חבוקה בזרועותיו, צווחת מרוב אושר ותענוג, מרוב חיבה עזה.. כעש שנמשך לאש ונשרפת, מתפוגגת ומתעופפת, אך מקובעת במקומי, הצווחה הזו מהדהדת בכל איבריי וגורמת לי לרעד קל, אני חשה כיצד אני במקום הנכון בזמן הכי נכון שיש..
ואני כה מאושרת, ויש לי תחושה שעיניי מסתירות להסתיר את הכאב מעברי הכאוב ומהזכרונות האפלים.
"מדוע קרטר אמר זאת?" אני פולטת.
"כי הוא מכיר אותי". פלט ג'ק בכנות ואז יישר אליי מבט. "זה לא אומר שאת עומדת להכיר אותי.."
התבוננתי בו כה עצובה, אוי ג'ק.. למה? למה לך לחשוב זאת על עצמך? "למה לך לחשוב זאת?"
"תראי, אני מסובך.. העבר שלי מלא בדברים שאני רק מקווה שיעלמו ויסתגרו במקום הסודי ביום בעולם בסדר? איני נער בלט חמוד ועדין, ואם את רוצה לשמור על החזות הטהורה שלך כדאי לך מאוד להפסיק לדבר על עברי, את תמימה מידי בשביל זה". הזהיר, עיניו התכלת להטו כשאש להבה לוחמנית, תקיפה וכה מאיימת.. התקשו, הוקפאו כקרח טעון, אוי .. לא שוב המבט הזה שראיתי בפעם הראשונה ושלעד ייחרט עמוק בזכרוני.. רק לא המבט הזה שלו..
"למה אתה כאן אם זה מי שאתה באמת?" שאלתי והשפלתי את ראשי, מנסה להתחבק ממבטו.
הוא הניח את ידיו על גבי סנטרי והרים את ראשי על מנת שיפגוש במבטו ללא כל דרך התחמקות. "אל תורידי את העיניים, אני רוצה להביט בך". ציווה, ומר שתלטן שב! "ואני כאן כי אני חייב, סוף סיפור".
"זהו כלל לא יכול להיות סופו של הסיפור, אינך יכול לדבר כך ואז לנטוש אותי בחוסר ידיעה שכזה..!" התפרצתי בכעס.
הוא גחך. "תראי אותי".
לפתע הוא כה עצבן אותי ביהירות שלו ופעם ראשונה זה המון זמן, התנתקתי ממנו, מהריקוד עצמו ופסעתי חזרה אל הבר, שתיתי בלגימה אחת את כל הצ'ייסר שלי וחשתי כיצד הוא בוער וחונק את גרוני, כיצד דמי חם יותר מהרגיל, עיניי נקרעו לרווחה, וזה כה מחזק.
"מה?" הוא שאל בבלבול בזמן שסימן לקרטר שיגיש לו בירה בידו.
'מה?', הוא באמת שואל? הוא אינו יכול לחשוב שמותר לו כך למתוח אותי, הוא אינו יכול להגיד לי מה לעשות, הוא אינו יכול לנהוג כלפיי בכזו קשיחות ולהפחיד אותי.. איני.. איני חייבת לו לא דין ולא חשבון! איני מכירה אותו בכלל והוא כבר החליט שהוא משתלט לי על החיים?
למה הוא תמיד מרחיק אותי ממנו אך עדיין אוחז בחוזקה? מדוע הוא כה מבלבל ומייאש? מדוע הוא חושב כך על עצמו תמיד?
זה כה עצוב שאין כל סיכוי שאדע אי פעם את התשובה.. איני טובה בוויכוחים.. אך אם ויש דבר שבאמת חשוב לי..
כמו שהוא.. אני חסרת גבולות.
"כיצד אתה יודע על המעשה שאחי עשה?" שאלתי במעט תקיף.
"כי אחותי רצה לחדרי בוכה באמצע הלילה וספרה לי". הוא פלט כדרך אגב, את המובן מאליו.
"וכיצד היא חשה עכשיו?" שאלתי במעט נימה רכה יותר, אני מכירה את ההרגשה..
הוא לגם לגימה מהירה מהבירה והשתעל במעט כששאלתי את שלומה. "היא השתנתה, היא אינה אותה אחת, האח הדפוק שלך הרס את אחותי!" הוא נהם בתוקף.
לפתע כוסי צנחה מידי ודמעות נקבו את עיניי, אני מכירה את ההרגשה כה טוב..
"מה קרה?" שאל בדאגה ומחה את דמעותיי באגודלו.
ללא כל מעט מחשבה שאלתי, בלי כל טיפת רמז לחיוך. "אני יכולה לדבר אתה?"
"איני בטוח שזה רעיון טוב". הוא אמר במהירות ונסג אחורנית, לא.. תחזור..
"אני מבינה שאני אחותו, אך תאמין לי שאני יודעת איך לעזור לה..!" הפצרתי בנימה כנה, במבט סחוט, מעט שיכור מכוס חדשה שהגישו ומתחנן.
"אינך יודעת את ההרגשה, הוויליאם הזה מטפל באחותי. הכול טוב, תודה". הוא אמר בנימה עניינית. "מדוע גם כה אכפת לך ממנה? בגללה הרגתי כמעט את אח שלך.."
דמי נוזל מפניי ואני רועדת, ידיי הזיעו וחשתי כיצד חובטים בי שוב ושוב, הוא אחי למרות הכול.. אינך יכול כך לדבר, לפחות לא לידי, אך מצד שני.. האח הזה יודע טוב מאוד עד כמה הנושא רגיש, עד כמה זה נוראי.
"כי אני יוכל לעזור לה, ובבקשה תפסיק לדבר על אחי".
"הוא שורש הבעיה!" נהם לרגע. "ואיך בדיוק תוכלי? את לא.." ואז לפתע עיניו נקרעות לרווחה והוא כמעט כושל במקומו במבט המום, אני לא יכולה לנשום וחשה כיצד גוש הדמעות מעורב בצ'ייסר שורף חונק אותי ואני חסרת כל כוחות יותר.
"קדימה ג'ק, לך כבר לרקוד!" צווח קרטר באוזנו, ג'ק במהירות מתנער, מניח את הבירה החצי גמורה שלו בין ידיי ורץ למדורה שם מחכים לו עוד שלושה נערים בערך בגילו ואף אחד לא משתווה לו.
"תראי מה ג'ק יודע לעשות בלרינה". קורץ לי קרטר.
הוא והחברים שלו רוקדים ברייקדאנס, והם באמת שמוכשרים מאוד, אני מוחאת כפיים בהתלהבות ויודעת שהכול נשכח, כולם מתאספים ושופכים עליהם כל מיני משקאות וצווחים בחוזקה ומוחאים כפיים, חלק מצטרפים לכמה רגעים וזה בהחלט שמאוד מלהיט מלא באנדרלין, אך הרטט שבכיסי קוטע את חוט המחשבה, או יותר נכון חוט הפנטזיות עליו , שלפי את הטלפון והתבוננתי בצג, הודעה ממספר חסוי, שקורא לי לצאת החוצה.. נו טוב, נראה מי המוזר..
שתיתי את כל חצי הבירה שנותרה לג'ק בלגימה אחת קצרה, מתעלמת ממבטו הדואג במעט של קרטר למצבי השיכור לגמרי.. הכול נראה כה מטושטש ולא ברור וזה קצת מטריד..
יצאתי לחנייה ומכונית אחת צפרה לי, האורות גרמו לי להיהפך לרגע כעיוורת והכול צווח בראשי בחוזקה, וויליאם יצא מהרכב וגרר אותי בידו.
מה הוא עושה כאן לכל הרוחות?!
אין לי מושג איך אבל הייתי במושב שלצדו והחלנו לנסוע.
"מה אתה עושה?!" צווחתי עליו.
"תסתכלי עלייך, הייתי מתבייש!" הוא נהם עליי.
"לא, חכה, מה אתה עושה?! איך הגעת?! למה אתה לוקח אותי?!" שאלתי בתוקף.
"מחר האודישנים שלך ואת שיכורה לגמרי, התבונני בך, את בהחלט חזקה שלא הקאת… עדיין".
"אתה לא אבא שלי, תחזיר אותי מיד!" ציוויתי ללא כל טיפת רגישות.
"אני מצטער אבל עכשיו אני על תקן הפסיכולוג, לכל הרוחות, אני מקווה שאיש לא שלח ידיים!" הוא נשמע נחרד וחיוור ביותר.
זקפתי את גבתי.. מדוע שיהיה לי כה אכפת וחשוב? "למה זה משנה לך?"
"כי אני דואג לך!" הוא הפציר בכנות ואז אחז בידי הרועדת והמזיעה. "איני יכול לראות אותך כך בלי להתחרפן.." הוא פלט.
שתקתי והייתי קצרת נשימה, סוערת ביותר אך גם מבולבלת.
ואז בלי ששמתי לב נרדמתי במושבו, באפיסת כוחות ללא כל דרך חזרה.