Dance/ פרק 5 חלק א' – מתפרקת.

אחי הגדול התבונן בי במבט נבגד, פניו היו נוקשים ושפתיו התעקמו לקו אחד חסר כל טיפת אהבה ושמחה, קו נוקשה וכה מאיים ותקיף, עיניו, כטורפות התבוננו בג'ק ובי, מעבירות מבט רצחני, להבה רעה ולוחמנית בערה מבעד לזוג עיניו הירוקות שכה דומות לשלי, לא קפואות ולו קצת.. אלא חמות מאי פעם, וזה כה רע..
קרביי להטו וחשתי כיצד שריריי בטני מתכווצים בכאב שגורם לי להיות קצרת נשימה, הוא העביר את ידו בשערו ופלט. "היית חייב לפתוח את הפה המסריח שלך בפניה נכון?!".
עיניו של ג'ק נקרעו לרווחה, כפות ידיו קפאו לרגע ואז התכווצו לאגרוף כה נוקשה וחזק, לרגע היה נדמה לי שהאגרוף מעולם לא יפתח ורק יהיה מוטח בפניו הרצחניות מלאות הרוע והגועל המחליא של תום.
חשתי כיצד כל שריריי מתכווצים לאגרוף אחד קורע ומענה, דמי התפרע ולהט יותר מאי פעם, מהדהד ופוגע כצווחה, כל כולי צווחתי, וזה מהדהד בכל איבר, גיד ותא בגופי ומתפרק..
חשתי כיצד אני קצרת נשימה ומתפוררת, מתנפצת ונחרבת עד עפר, רעדתי מגל הצמרמורת שהצליף בייסורים חסרי כל רחמים, כה צורבים ומורטי על רחמים, כשרפה שגרמה לי כמעט ולכשול ממקומי מעצם הצמרמורת שהצליפה שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, עלתה על גבי שכמותיי והעבירה אלפי צביטות מגלפות עור, קורעות, מלאות רטט מטריף דעת בכל גופי..
דמי נזל מפניי והתבוננתי בדאגה בג'ק ואז באחי ולא ידעתי למי אני יותר דואגת, למי אני דואגת?
רק עצם המחשבה שג'ק ייפגע.. עיניי נקרעו לרווחה, הוא חמום מוח ויכול להיפגע בכזו מהירות עקב חוסר שיקול דעת מתיש, חשתי כיצד בטני מתהפכת בתחושת חלחלה ורק המחשבה שהוא ייפגע משתיקה, מכה בי אלפי תחושות של דאגה ופחד כה עזים..
נסתי למצוא דבר מה להיאחז בו, אוויר לנשימה, אך לא היו לי כוח ברעותיי, גרוני היה חמוק מגוש הדמעות וזה היה כה מקשה..
בלעתי את רוקי, וזה כה צרב..
ואם תום ייפגע? בגללו?
"תום, למה..? למה עשית זאת..?" שאלתי בלחש על מנת לצנן במעט את הכעס.
"כי אהבתי אותה". הוא פלט בייסורים שחדרו כה עמוק ללבי, פרטו על גבי מיתרי הנשימה וגרמו לי לרחם עליו בהשלמה. "והיא לא אותי".
ג'ק גלגל את עיניו והתבונן בי בחצי חיוך. "תראה תום, אני מצטער, רק הגנתי על האחות הקטנה שלי, אני בטוח שגם אתה היית מגיב כך עם מישהו היה מעולל זאת להלנה…" הוא מלמל.
"אל דבר אליי, זהו לא עניינך!" ירה אליו תום בשנאה רבה, בכה ריחוק ללא כל טיפת סלחנות, עיניי נפערו לרווחה והלסת שלי נפתחה, בחייך תום! נסה להבין!
אך ידעתי שזה לשווא.. תום הוא אינו אדם סלחנן, וג'ק אינו נתון לריסון.. ואם הם יישארו כך יחדיו אין לדעת לזה זה ייגרר עוד..
התבוננתי לרגע בג'ק וחשתי כיצד אני מתמכרת לשיכורה ממראהו, כיצד כל חושיי מתמקדים בו וזה כה רצוי ומענג… אפילו כשהוא כועס, יש לו את הלהט הזה, המושך והכה גברי שמפתה אותי ומספק אותי פחות או יותר, מעולם איני מסופקת מלצפות בו..
או מלבד אתו..
והקרבה הכה מתוקה ששררה בינינו מלפני מספר רגעים, אוי אלוהים..
"את נגדי?" לפתע יורה תום.
השפלתי את ראשי. "אתה יודע מה עשו לי, ואתה חוזר על זה.. " ואז פשוט רצתי משם, רצתי לאן שנושאות אותי רגליי, רצתי היישר אל תוך הסטודיו לריקוד והתנשמתי בכבדות..
זה יותר מידי..
למרות שהוא כלל לא יצא בסדר, איני יכולה להביט בו ולשבור את המילה שלו, איני מפחדת ממנו אך למרות הכול.. הוא אחי הגדול, הבן אנוש היחידי שעמד לצדי עוד מיום היוולדי, ועכשיו אנו נותשת אותו, משאירה אותו לבדו..
בגלל הבחור הכובש, אליל היופי והחן המרתק הזה..
שכה נכנס לי עמוק ללב.
נעלתי את הפוינט ובלי חימום, כמתענגת מהכאב הנובע מציפורן רגלי, כנהנית ממנו, מתמכרת אליו בתחושה מלאת השלמה..
רקדתי.
הסתרחתי והתעופפתי מפינה לפינה בחדר, יוצרת את המוזיקה בראשי.. היא מוזיקה כה כבדה, מלאת מכות, צווחות, בכי וייאוש כה עזים וצורבים.
חשתי כיצד כל פיסת עור בגופי מתקפלת ואני כה פגיעה, אחרי כל צביטה מענה.. וזה כה בלתי נסבל..
קפצתי מפינה אחת לפינה השנייה, הטיתי את ראשי לאחור ובצעתי הנפת רגל מושלמת וכה חזקה.. כבעיטה..
ג'ק הרביץ אתמול לתום.. אם חגורה.. אולי.. אך הוא בעט בו.. זרק עליו שולחן.. המוזיקה הזו, המוזיקה מתנגנת בראשי, מוזיקה מלאת תקווה על פנטזיות של עתיד טוב יותר אשר כה רחוק מהישג ידי..
בצעתי גשר מעמידה ולאט לאט שקעתי אל תוך רצפת הסטודיו הקרירה והקשה במיוחד.. התקפלתי עד שהייתי כה קטנה ושברירית..
עיניו של ג'ק מהפעם הראשונה שנפגשנו הכו את עצם הזיכרון.. חשתי כיצד אני נקברת בתוך עמקי הרצפה.. חלשה מידי.. קלה מידי.. ריקה מידי..
המבט העז בעיניו, הקול הגברי, הנחישות, כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי, כסמל לתקווה שעד עכשיו נתפס וכלואי בי, חקוק בחוזקה, כחרוט על העור עד רגע זה..
הוא הרבה יותר מרק פרצוף יפה.. זה הרבה יותר מזה.. ואני כה משתוקקת לדעת מה טורף אותו גם..
זזתי על הרצפה, שולחת יד, רגל, עוד יד, מטה את ראשי, מתקפלת, מתפרצת, צווחת, משתעלת, נופלת, קורסת, מתייפחת..
דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, בטני התכווצה.. ראשי קדח בחוזקה והצמרמורת הכתה בי שוב ושוב וזה כה לא רצוי..
מה גורם לי להימשך אליו כל כך..? גורם לי להיחרב ולהישכח עד עפר לצדו? גורם לי להיהפך לעש שנמשך לאש יותר ויותר ולהישרף?
"את בסדר?" לפתע שמעתי את קולה של מגי.
במהירות הפסקתי והתרוממתי במהירות יוצאת מסערת הרגשות. "כ.כ..כן.." לחשתי.
"בכית!" היא אלופה בלומר את המובן מאליו.
"לא!" סתרתי את דבריה. "אני פשוט מצוננת". חייכתי.
"אל תשקרי לי.. הלנה, בבקשה, מה קרה? סמכי עליי!" היא הפצירה בי.
נעתי מצד לצד מעבירה משקל מרגל לרגל.. לפתע עיניי נקרעו לרווחה.. מה עם ג'ק?!
"אפצ'י.." מלמלתי.
רק תירץ על מנת שתעזוב אותי ותניח לי לרוץ אליו.
"יופי, אבל את הולכת למסיבה היום בערב נכון?" היא שאלה בתקווה.
"מסיבה..?" שאלתי בבלבול.
"כן! אל תגידי לי ששינת את דעתך!" היא קוראת.
לפתע הצבע חזר לפניי וידעתי מה הסיבה שאני כה להוטה ללכת לשם..
כי אני אראה אותו שם,
את ג'ק! וזה שווה כל רגע ורגע של הטרפת דעת מצד מגי, וזה שווה את השיכרון ואת החוסר שעות שינה המתישות שהתנקמו בי מחר..
היא חייכה אליי חיוך מרוצה קוראת את הבעת פניה וגררה אותי אחריה. "נתחיל במקלחת שלך!"