Dance/ פרק 1.

קשרתי את שערי הארוך והגלי לפקעת חזקה במיוחד וקשוחה, חסרת כל קצוות שיער מרדניות שהחליטו לנסות את מזלם ולהרוס את המראה ההדור שלי לקראת עוד שיעור בלט חלומי, לקראת עוד חוויה מכשפת ומשכרת חושים שאשאב אל תוך תוכה.. ללא כל דרך חזרה..
אני פשוט נמשכת לריקוד עד הטרפת דעת, כמכורה לעינויים של נעלי הפונייט חסרות הרחמים, כנענית לתרגילי הגמישות המורטים כל קצה של עצבים..
קרביי להטו, חשתי כיצד שרירי בטני מתכווצים ואני קצרת נשימה בין רגע..
כה להוטה כבר לרוץ לסטודיו, לא יכולה לחכות עוד.. כשיכורה ומכורה, כחולה חסרת פשרות..
כאש שנמשך לאש ונשרף, אני כבר מזמן נשרפתי.. עוד מגיל שלוש שכה התביישתי ואהבתי להסתתר בפינה, הייתי מרותקת, ולמרות שלא אהבתי זאת במיוחד עדיין הגעתי לכל שיעור לבושה במיטבי עם אנרגיות..
כי באמת אהבתי זאת.
לפתע מגי שותפתי לדירה נכנסה מבעד לדלת בחצי חיוך ושאלה. "לקחת את הכדורים?"
עקמתי את אפי וחשתי כה כעוסה לרגע.. מדוע הריקוד הוביל אותי לנטילת כדורים? אני פשוט עושה את מה שאני אוהבת וזהו זה, מדוע כל דבר מעט טוב שאני יוצרת נהרס.. נחרב ומתפוגג..
התבוננתי במבט חטוף בכוס המים הצוננים והקרירים, נשמתי עמוק בזמן שגלגלתי את עיניי… יודעת שאין לי כל ברירה.
"שיהיה.." מלמלתי ובמהירות הוצאתי את הכדורים הלבנים מהתיק השחור שלי, שלושה כדורים מחליאים בעלי טעם כה מר וכלל לא מזמין לבליעה.. אך אם זה אומר שאמשיך בריקוד, אהיה מוכנה לסבול זאת.. להיכנע למחלה הזו ולהמשיך לרקוד.
דחפתי אותם לפי במהירות בעת ובעונה אחת שלגמתי לגימה ממושכת מכוס המים וכמעט שתיתי את כל תכולתה וצנחתי על גבי הכורסה טומנת את ראשי בין זוג ידיי השבריריות.. נותנת לטעם המר להנמס בלשוני ולהתפשט בגופי.. מדוע זה כה מייסר חסר רחמים?
"את בטוחה שאת בסדר..? נפלת נפילה די כואבת אתמול בערב.." מלמלה מגי בדאגה.
הצצתי דרך חורי ידיי, רק שלא תראה את החולשה שלי בנטילת הכדורים.. בגלל הריקוד. "זו רק נפילה מג, אני יודעת שהכול בסדר.." מלמלתי במהירות והיטתי את ראשי לאחור.. תנשמי הלנה.. תנשמי..
"הלנה את גם ככה חולה בגלל כל הריקוד הזה! מדוע נשארת עד אתמול?!" היא שאלה בחרדה והתיישבה על ידי.
"כי הייתי חייבת להתאמן על הקודה.. את יודעת שאני חייבת להשיג את התפקיד הזה.." מלמלתי בזמן שחבקתי את עצמי.
"הראי לי את הבוהן!" היא פקדה לפתע בכעס רב.
התכווצתי.. לא.. היא אינה תסכים לי ללכת.. הפצע כה עמוק ונראה כואב.. התאמת שהוא די צורב אך כשאני יעלה על זוג נעלי הפוינט, הוא ישרוף.. ואני אשתוק ואהנה מהכאב הממושך יודעת שזה שווה זאת.
אך מצד שני, אלו חיי שלי, היא רק חברה טובה שרוצה לדאוג לי.. אך היא אינה יכולה לקבוע את חיי!
"מגי בבקשה אל תתחילי.." לחשתי בזמן שהתרוממתי ודחפתי את זוג הנעליים האהובות מכל לתיקי. התבוננתי בשעון ידי הישן והטוב, עוד עשרים דקות.. הגיע הזמן שאתחיל להתקדם לכיוון הסטודיו.
"את באה?" האצתי בה.
היא גלגלה את עיניה וחייכה אליי. "אני פשוט.. אני פשוט דואגת לך, אני יודעת שזוהי אהבת חייך וכל השטויות הללו.. אבל אל תשכחי שאת יכולה גם לאבד את החיים הללו יום אחד, בגלל סך הכול ריקוד!"
"זה לעולם לא ישתנה.. כי זה מעולם לא היה סך הכול!" חכתי אותה בלעג ויצאתי מדירתנו הקטנה טורקת את הדלת מאחוריי.
"דרך אגב יש מסיבה היום בערב לרגל השנה החדשה.. את באה נכון?" היא שאלה בחצי חיוך.
נשמתי עמוק, מדוע היא חייבת תמיד להראות אותי באור של אשה זקנה חסרת כל קצה של מעט כיף?
"זה עד שעה מאוחרת ומחר מתחילות החזרות.. אני מצטערת אך.. זה הרבה יותר חשוב ממסיבה מטופשת!" לגלגלתי בהחלטיות.
"את כה מגזימה הלנה.. מגיע לך את הילדות שלך! את בת שמונה עשרה והמסיבה האחרונה שהלכת אליה הייתה לפני שנתיים! את מחויבת לריקוד אך גם לעצמך.. מדוע אינך יכולה להתגמש לפעמים?"
ידעתי שהיא אינה תניח לכך אז פשוט שתקתי.
"ובנוסף, התלמידים החדשים מגיעים, מעניין מי החתיכים של השנה.." היא צחקקה בפיתוי.
קפאתי במקומי, שיחת המציאת חבר יוצאת לדרך והיא מטריפת דעת ובלתי נסבלת מטבעה!
"אמרתי לך, איני צריכה חבר..!"
אך לא יכולתי לגמור את המשפט לפני שכשלתי ונפלתי על גבי נער אחד..
הדבר היחידי שראיתי כשנפלתי עליו הן זוג עיניים תכולות עוצרות נשימה.. כה עמוקות, שכה קל להיאחז בהן ולהיחרב עד עפר.