Change e10

המעלית נפתחה ומושב רוח קפוא הגיע אלינו מהדלת הראשית שהייתה פתוחה, התחלתי להתקדם יותר מהר ככול שראיתי שכריסטינה מצליחה לזוז, אך עדיין נשנעת עלי, הסתכלתימהר במצלמות האבטחה והכל נראה רגוע מידי אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה והמשכתי לעבר היציאה עם כריסטינה.
הלכנו בערך בלוק ומצאנו מונית, "לאכסניה הכי קרובה ?" שאלתי
"30 דולר" הוא אמר
" מצויין" אמרתי, נכנסנו למונית ותוך בערך רבע שעה כבר הגענו, הנהג נתן לי את העודף והוצאתי את כריסטינה מהמונית.
נכנסתי לאכסניה וקיבל אותי איש מבוגר בחיוך, השעון הראה 04:40 בבוקר.
"חדר ללילה, כמה ?" שאלתי מהר וכריסטינה בקושי התעוררה מהנסיעה במונית.
"40, ואני נאלץ לבקש תעודה מזהה." הוא ענה.
הושבתי את כריסטינה בכורסא וניגשתי לדבר איתו בפרטיות.
"תקשיב, הבחורה שם על הספא, עברה התעללות דיי קשה, ועבר עלינו לילה ממש ארוך, אין עלי ממש תעודה מזהה כרגע, או יותר מ20 דולר. תוכל לעזור לי כאן איכשהו ?" שאלתי
"אני מניח ש20 יעבוד, אבל רק ללילה אחד. ואם אני שומע התלוננות אחת אני אהיה חייב להוציא אותכן." הוא אמר ואני נשפתי אוויר ורוקנתי את הריאות בידיע שאנחנו מעבירות את הלילה בשלום.
"קומה 3 צד ימין של המסדרון" הוא אמר ונתן לי מפתח של חדר 103
נכנסנו לחדר והוא היה נורא מצומצם, מיטת 1וחצי ממוצעת שטיח, שולחן עם קומקום כמה שקעים ושתי כיסאות. בחדר מימין הייתה מקלחת ושירותים.
זרקתי את כריסטינה על המיטה והיא כבר הייתה רדומה. נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידיי מכל הדם והלכלוך, היד שלי הייתה חבולה דיי טוב, הוצאתי ערכת עזרה ראשונה מהמגירה למטה ושפכתי אלכהול על היד ונשמתי זעקה לעזרה בדממת כאב נוראית. מייד חבשתי את היד וקיוויתי לטוב. אספתי את שיערי ובהיתי בהשתקפותי במראה.
הייתי תשושה מפורקת וחסרת אונים. שנאתי את כל המצב הזה ולא ידעתי מה לעשות איתו.
אחרי בערך חמש דקות דפוקות של הבנה של המצב שמעתי אופנועים מתחת לחלון, מייד רצתי וראיתי את אלכס ודילן ואז כריסטינה נגשה מאחורי וכיסתה את פי כשבאתי לשרוק להם, מיתוך אינסטינקט בעטתי בעיטת חמור לאחר שדפקתי את מרפקי בצלע שלה, הסתובבתי והיא הייתה מקופלת על ידיה על הצלעות, קפצתי לבעיטה גבוה ואחרי סיבוב באוויר העפתי את רגלי הימנית לראשה והיא נפלה לרצפה, הלכתי חזרה אל החלון ושרקתי אל מקס, הוא מייד הסתכל למעלה וסימן לי לבוא אליו.
תפסתי את כריסטינה בתפיסת פצוע על כתפי, היא הייתה מעולפת לגמריי, ירדנו במעלית והרגשתי את הכובד שלה על הגוף שלי ואת כל החולשה והסחרחורת שנפלה עליי.
יצאנו מהמעלית ומייד דילן תפס את כריסטינה שהורדתי מכתפי ברגע של חולשה, שניה אחרי זה נפלתי לידיו של מקס.
"ברור לך שסיממו אותה נכון ?" דילן אמר.
"כן אבל איך היא עילפה את כריס?!" הוא שאל בעודו מרים אותי על ידיו וקרסתי לגמרי,
קמתי בחדר שלי, במיטה שלי באותם בגדים, השעון הראה 18:35 ופי היה יבש.
קמתי והחלפתי בגדים לטופ ספורטיבי אפור, שורט גינס משוחרר וזרקתי מעל מכופתרת, היה בהחלט נוח יותר. יצאתי מהחדר אל השירותים, התקלחתי מהר צחצחתי שיניים ושטפתי פנים והתלבשתי חזרה,יצאתי אל המטבח ושיערי הרטוב הרטיב כבר חצי מהמכופתרת בגבי, עברה בי צמרמורת קלה והרגשתי שמישהו מסתכל עלי מאחור, למרת שכשיצאתי לא דילן ולא מקס היו בסלון, הבית היה שקט.
הכנתי קפה וכשהסתובבתי ראיתי את דילן יושב על הספה מסתכל עלי.
"מה?" שאלתי בעייפות ואז השתעלתי כדי להעביר את טון "הבוקר" שהיה לי.
"מה הדבר האחרון שאת זוכרת ?" דילן בא להגיד משהו ומקס קטע אותו מהמדרגות.
צחקתי קלות, הוא באמת חשב אני לא זוכרת ?
"אני זוכרת שלא מצאתי אותכם, ככה הכל התחיל, ואת את כריסטינה, ואז את הסמים, והמכות והמעלית והמדרגות. וכמה חלומות דיי הזויים. כמה ימים פספסתי ?" שאלתי.
"2" דילן אמר.
"ישנתי יומיים ?" שאלתי.
"כן, אמרת שסיימת עם הסמים." דילן נזף בי.
"אמרתי שאני לא נוגעת בזה, אתה מאשים אותי שדחפו לי את זה לווריד ? שלא נדבר על איך שהגעתי לסיטואציה בזכותכם." אמרתי חזרה כועסת.
"איפה הייתם כל הערב?!" שאלתי ורתחתי מכעס כשעלתה בי תחושת הפחד רק מהזיכרון של הרגע בו לא מצאתי אותם.
"זה היה המבחן שלך. רצינו לראות איך תגיבי." מקס אמר.
"מזועזת. היה לי התקף, יש לי סם במערכת וישנתי יומיים. עברתי ?" אמרתי בציניות שורטת.
"לא ידענו שככה זה ילך, ממש הקשו עליך.. לרוב זה באמת לא ככה" דילן ניסה לכפות על הגוף שבשבילו הם עובדים.
"גם אם היינו רואים, והיינו יודעים. לא היינו עוצרים את זה." מקס אמר ודילן דפק לו מבט רצחני.
"היא צריכה לדעת את זה, אם מקשים עליה כנראה שיש סיבה." הוא הוסיף.
"אני הולכת לשבת בחוץ, חנוק פה." אמרתי ויצאתי אל הגינה הקדמית, התיישבתי על כיסא שהיה תלוי מהתקרה והתנדנד טיפה, דומה למה שיש לי בחדר. החזקתי את הקפה בשתי ידיים והרמתי את הברכיים אל החזה ועל הכסא.
כלכך כעסתי. על הכל, אני כבר לא עצובה. באמת, אני מלאת שנאה וכעס. אני כבר לא רוצה לבכות מכאב, רק מעצבים.
"