Believe in me – פרק 2 חלק א'

יום לפני כן:

"אליסון" שמעתי קול קורא בשמי מספר פעמים , התעלמתי ממנו מנסה לישון.

התהפכתי לצד השני ומשכתי את השמיכה מעליי מרגישה את מרקמה הנעים והקריר על העור שלי , זה היה מרגיע ולא רציתי להפסיק את הרגע הזה לעולם.

"תקומי ותרדי למטה , אנחנו מחכים לך" שמעתי את קולה של אמי מהדד במוחי.
הרגשתי את שפתייה החמות על המצח שלי והדבר האחרון ששמעתי היה את העקבים שלה חורקים על המרצפות.

לאחר זמן ממושך החלטתי לקום , התיישבתי על המיטה ובצעדים קטנים זזתי למקלחת.

——–

"בוקר טוב סאנשיין" שמעתי את קולו של אבי

"בוקר אור" השבתי ונתתי לפיהוק להשתחרר מפי

דממה שררה באוויר, זה חייב להיות משהו רע , לעולם לא כזה שקט פה ,למעשה הם בדרך כלל גם לא פה.

"מה השעה?" שאלתי

"שש וחצי" ענתה אמי שישבה במזנון ליד אבא שלי.

"מה , למה לעזאזל אתם מעירים אותי בשעה כזאת? , זה יום שבת"

ברצינות מי קם בשעה כזו???

"אליסון , פה" נזפה בי אמא שלי

"אנחנו צריכים לדבר" היא אמרה ברצינות

"בסדר אבל למה בשעה כזאת??"

שאלתי לא מבינה מה עובר עליהם , מה כל כך דחוף שהוא לא יכול לחכות לשעה 12 למשל ??

"זה חשוב " אמרה והובילה את כולנו לסלון

——-

ישבתי על כורסת היחיד שמולי אבא ואמא מחכה שהם יתחילו לדבר כי אני לא יודעת מה הולך פה.

"אנחנו יודעים" התחילה לומר בקרירות שנטפה מקולה וגרמה לזרמים של אימה לעבור בגופי

"יודעים מה?" שאלתי לא מבינה, מקווה שזה לא מה שאני חושבת עליו

"אנחנו יודעים על התעללויות שאת עוברת , על הדרך שאת מתמודדת איתה"

היא ניסתה להמשיך אך קטעתי אותה לא מוכנה לשמוע על זה בכלל.

"אני ממש לא יודעת על מה את מדברת, הכל מעולה" אמרתי וחייכתי את החיוך הכי גדול שלי

"מספיק להעמיד פנים , מספיק עם זה" היא צעקה גורמת לי לקפוץ במקום מהבהלה

"את הבת היחידה שלי , אני אוהבת אותך יותר מהכל את חושבת שזה קל לי לדעת על זה?"

"אמא " לחשתי אך היא סיננה אותי לגמרי, מתעלמת ממני , מה עשיתי , מה עשיתי שזה מגיע לי?

"לא אליסון, את תקשיבי לי עכשיו כל הזמן הזה היית במצבים קשים ואנחנו לא היינו פה בשבילך רצינו שיהיה לך טוב אבל פגענו בך לא היינו הורים טובים לא הגנו עלייך, נכשלנו במשימה שלנו , נכשלתי , אני."

אמרה ודמעות החלו לברוח מעיינה הצרות , הלב שלי נשבר עם כל מילה , אני כזאת סתומה הכל בגללי , הם עצובים ומאוכזבים.

"אתם ההורים הכי טובים שאני יכולה לבקש" אמרתי להם , אין הורים כמוהם בכל העולם , לא משנה מה יקרה.

"בואי נראה לכמה זמן את תחשבי את זה"

אמרה ובבת אחת הכל התערער אצלי …

"מה זאת אומרת?" שאלתי לא מבינה מה היא מנסה לומר לי

"את הולכת לגמילה"

היא אמרה שלושה מילים , ששינו את החיים שלי .

"מההה , איזה גמילה ?"

צרחתי והתחרפנתי לא מבינה מה היא רוצה ממני עכשיווו

"תורידי את הטונים שאת מדברת אליי , עכשיו לכי תארזי אנחנו צריכים לצאת מוקדם"

אמרה לי בטון צווי, מתעלמת מהבעת פניי , היא דיברה בקרירות רבה , אני לא חושבת שאפילו אכפת לה ממני , עוד אחת שנוספה לה לרשימה , כמובן שאני בראשה.

"אני ממש לא הולכת לשום מקום" צרחתי מנסה להסתיר את התסכול הרב שהכלתי בתוכי איך הם מסוגלים לשלוח אותי למקום שאני לא שייכת אליו , אין לי שום בעיה!

"אני פשוט לא מבינה אתם עד כדי כך שונאים אותי?" שאלתי ורצתי לחדר שלי לא ממש מעוניינת לקבל תשובה על השאלה , אני יודעת את התשובה מראש.
אבא שלי אפילו לא טרח להשתתף בשיחה הזו , הם חשבו על זה מזמן , הם רק רצוו לסלק אותי מפה.

טרקתי את הדלת , בוכה בשקט לא מוכנה שהם ישמעו את הקול שלי , אני בטוחה שהם שמחים , הם לא אוהבים אותי , אף אחד לא .

רציתי רק להעלם , החיים האלה פשוט לא שווים כלום , למה אני כל הזמן צריכה לסבול, לא מגיע לי קצת שקט?

הרגשתי נורא , כעס , שנאה השתלטו על כל המערכות שלי ולא יכולתי לסלק אותם .
הרגשתי בעיקר בושה שהגעתי למצב כזה.

—- (פלאשבק)—–
הלכתי לאט במורד השביל , מקווה לא להתקל באף אחד , רק שהיום הזה יגמר בשלום, זה היה היום הראשון שלי בחטיבה , כל החיים שלי חלמתי על היום הזה שאני יגיע לרגע הזה , אני יעבור בית ספר , אני יתחיל מחדש ואולי יהיו לי גם חברים.
חלמתי כל כך הרבה זמן ובלי שהבחנתי נתקלתי במישהו.
"אני כל כך מצטערת " אמרתי במהירות זזה ממנו , רואה שהתנגשות הקטנה אפילו לא מפריעה לו.
"אני בטוח שאת מצטערת" אמר בביטחון רב , כמו אגו יש לבן אדם אחד.
לא הגבתי והלכתי מהמקום , זה מה שחסר לי עכשיו עוד בלאגן.
"אליסון" שמעתי צעקה של שמי והסתובבתי במהירות מבחינה בילדה אחת שהייתה איתי בבית הספר.
"אני רואה שהסמרטוטים חזרו לאופנה?" אמרה בצחקוק והחבורת בנות שאיתה רק צחקו וסרקו את גופי, הרגשתי בושה , הרגשתי שאני לא מספיק טובה , אני לא מרגישה שמגיע לי להיות בעולם הזה.
התעלמתי מהמבטים הרבים והתפללתי שאין עוד רבים אבל כמובן שכל הילדים מהבית ספר הקודם שלי חייבים לבוא גם לבית הספר הזה , נמאס לי מהם , פשוט נמאס.
רצתי לשירותים , שומעת איך כולם שוב הופכים אותי לשק חבטות שלהם , אני מרגישה חפץ ולא בן אדם.
התיישבתי על האסלה בוכה בשקט , מקווה שהיום הזה יגמר , שיתגלה רק כסיוט אבל זה היה אמיתי.
הסתכלתי על דלתות השירותים והעיינים שלי החלו להתמלאות דמעות , השם שלי הופיע שם ולא לטובה.
מאותו היום , החיים שלי רק המשיכו והפכו להיות גרועים יותר..

—-
לא יכולתי לחשוב יותר על היום הזה , התיישבתי על המיטה , חיבקתי את הדובי שקיבלתי שהייתי קטנה , רוצה לחזור לימים של הגן , לימים השמחים של חיי , אולי יכולתי לשנות משהו ?
המחשבות שלי החלו לפוצץ את המוח שלי , רק רציתי למות , ברור לי שכלום לא היה משתנה בשביל כולם , אני רק אותה ילדה מסכנה ותמיד אני ימשיך להיות ככה.

אני פשוט ככה , מסכנה ועלובה.