Bad Blood פרק 4

לא אין מצב שזה קורה לי! אוקיי אני צריכה להירגע זה היה כלום, זה היה סתם משהו חסר משמעות, זה כלום, זהו הבעיה נפתרה. על מי אני עובדת אפילו שזה היה כלום עכשיו דביר הולך להציק לי על זה למשך כל החיים שלי! פאק ,פאק, פאק…
שכבתי על המיטה, קברתי את ראשי בכרית וצרחתי לתוך הכרית. "את בטוחה שאת בסדר?" שאלה שיר בשוק והסתכלה עליי כאילו השתגעתי. "כן.. אני בסדר גמור" אמרתי לחוצה וצחקתי צחוק מזויף בשביל שלא תחשוד. "אוקיי…" אמרה שיר מבוהלת.

כעבור כמה דקות שיר הלכה להתקלח ודביר נכנס לחדר עם חיוך גדול ומשועשע מרוח על שפתיו, התיישבתי מהר בבהלה. "אני מאמין שזה מה שחיפשת" אמר דביר, מחזיק במטען שלי והתקרב אליי. "כן תודה" אמרתי מגמגמת.
"את הברחת לי אותה" אמר והושיט לי את המטען. אוי שלא יתחיל עם זה אני רוצה לשכוח שזה בכלל קרה. "אני מצטערת זה היה בטעות" אמרתי משפילה את ראשי, מתחמקת ממבטו החודר.
"אם את כל כך מצטערת, אולי תרצי לפצות אותי? אחרי הכל זה היה נראה כאילו גם את רוצה טעימה ממני" הוא אמר מתגרה בי.
"דביר" גערתי בו, הוא היה נראה קצת המום מטוני הרם. "זאת הייתה טעות תמימה, אני לא רוצה להיות איתך יש לי חבר! מובן?" אמרתי בכעס, המבט בעינוי הכחולות הפך ממשועשע למדוכא. הרגשתי צביטה בלבי, למה אמרתי את זה?
"אני רק צחקתי, לא התכוונתי שבאמת תקפצי איתי למיטה. אנחנו תמיד צוחקים על דברים כאלו, אני לא התכוונתי להכעיס אותך" אמר מאוכזב וגירד בראשו הבלונדיני בעצבנות.
"פאק, דביר לא התכוונתי. אני מצטערת, בו פשוט נשכח מכל העניין" אמרתי בתקווה שיסכים ונוכל פשוט להמשיך הלאה. "סבבה" אמר כשמבט כבוי בעניו והוא יצא מהחדר.

למשך כל אותו היום דביר התחמק ממני. הרגשתי כל כך רע שכעסתי עליו, איך לעזאזל הצלחתי להחמיר את המצב אני כל כך טיפשה…

למחרת בבוקר….
נכנסתי לכיתה והתיישבתי בכיסא, הייתי עדיין מצוברחת מאתמול.
סהר התקרב לעברי, "היי את בסדר?" שאל והתיישב לידי. "כן אני בסדר" אמרתי עם חיוך עצוב על שפתיי. "את בטוחה? את לא נראית בסדר" שאל כשבעיני הדבש שלו מבט מבולבל. "כן זה כלום" אמרתי עם קול עצוב מהול עם שמחה מזויפת, הוא קימט את מצחו ואמר "אוקיי" ,נשק לראשי והלך לשבת במקומו.
המורה הגיע והתחיל ללמד.
….
הגענו לבית של שיר, נכנסנו לחדרה והתיישבתי על המיטה.
שיר דיברה ודיברה, אבל לא הקשבתי לה. רוב הסיכויים שזה על תומר ואני כבר יודעת כל מה שיש לדעת על הנושא. לא הקשבתי, אבל זה לא היה בגלל שזה לא עניין אותי, אלא בגלל שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מדביר.
וככה זה היה למשך כל זמן שהייתי בבית ספר, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו.
על איך שכעסתי עליו, על איך שהוא בטח שונא אותי עכשיו, על כמה שאני אוהבת לבלות איתו ועל זה שהוא מצחיק אותי בדרך שאף אחד אחר לא יכול.
חשבתי על כל דברים מפגרים אני עושה איתו ועל זה שרק איתו אני יכולה לעשות אותם.
ובגלל הטיפשות שלי כנראה שלא נוכל לעשות את הדברים האלו יותר, כי הוא מהתחמק ממני.

שיר המשיכה לדבר. "אז את חושבת שאני צריכה לעשות את זה?" שאלה בקול רם, על מה היא דיברה בכלל?. "כן" עניתי, כאילו הקשבתי לכל מה שהיא אמרה עד עכשיו, זה בטח היה קשור לתומר.
"ידעתי שלא הקשבת לי" אמרה שיר והידקה את לסתה בכעס. "ברור שהקשבתי לך" אמרתי מכחישה. "את לא, שאלתי אותך עם אני צריכה לעשות מוהוק, כדי לבדוק אם את מקשיבה לי ואמרת לי כן!" אמרה כהוכחה לשקרי. "זה בגלל שאני חושבת שאת צריכה לעשות מוהוק" אמרתי וחייכתי חיוך לחוץ. רק חסר לי שהיא תשאל אותי על מה אני חושבת.
"כן בטח, על מה לעזאזל את חשבת שהיית כל כך לא מרוכזת?" שאלה שיר בסקרנות. פאק, טוב אין לי בדיוק ברירה, אולי היא תיתן לי עצה טובה אז כדי שאספר לה.

סיפרתי לשיר הכל, על זה שצעקתי על הבחורה המסכנה, על זה שדביר התלוצץ איתי ואני כעסתי עליו כמו איזה מפגרת.
"וואו לא ציפיתי לזה" אמרה מופתעת מכל הסיפר. "כן ועכשיו הוא מתחמק ממני" אמרתי והשפלתי את ראשי, אני לא רוצה שהחברות שלי עם דביר תיהרס, הוא חשוב לי מידי. "אני חושבת שאת צריכה לדבר איתו, תשאלי אותו למה הוא מתחמק ממך" אמרה שיר עם חיוך קטן על שפתיה. היא צודקת, אני חייבת לדבר איתו.
"אוקיי" אמרתי וקמתי מהמיטה. " לא התכוונתי עכשיו" אמרה שיר בכעס. "אז מתי?" שאלתי בבלבול. "שתסיימי להקשיב לי על תומר" אמרה שיר. "בסדר" אמרתי וחזרתי לשבת על המיטה.
……

הלכתי לחדר של דביר ופתחתי את הדלת. דביר ישב על כסאו מול המחשב, הוא הרים את מבטו שראה שנכנסתי לחדר.
" אנחנו צריכים לדבר" אמרתי. "אין לנו על מה לדבר" אמר בקול עצבני והחזיר את מבטו למחשב. "יש לנו על מה לדבר, אתה התחמקת ממני היום וגם אתמול" אמרתי וגירדתי את עורפי בעצבנות, הוא שתק מתעלם ממני, מבטו עדיין היה על המחשב. "דביר תפסיק להתעלם ממני" צעקתי, הוא הרים את מבטו אליי. "אמרת שנשכח מכל העניין, זה אני שוכח מהעניין" אמר בכעס. "אבל לא התכוונתי לכך שתתעלם ממני לחלוטין" אמרתי ודמעות החלו להצטבר בעיני השחורות, אני לא רוצה לאבד אותו.

הוא קם מהכיסא והתקדם לכיווני עד שיכולתי להרגיש את נשימתו על שפתי, הוא הסתכל עמוק לתוך עיני. "אל תבכי" אמר ומחה את הדמעות מעיני עם ידיו. "אז תפסיק להתעלם ממני ונחזור למה שהיינו" אמרתי בעצב. "לא" ענה בשקט והוריד את מבטו מעיני. "למה לא?" אמרתי בכעס, למה הוא מתנהג ככה? האם החברות שלנו לא שווה כלום בעיניו?
"בגלל שאני מחבב אותך" צעק ועניו הכחולות נצצו. "דביר א.." אמרתי אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט, כי הוא תפס את פניי והדביק לשפתי נשיקה ארוכה ועוצמתית….