Back from the Ashes פרק 6: ההתנצלות

לא. אני ממש לא יודעת מה עבר לי בראש כשהחלטתי לספר להיילי על מה שקרה עם ריין.
היא פחות או יותר צעקה עליי במשך חצי שעה, אומרת לי שעליי ללכת ולהתנצל בפניו. את זה ידעתי גם בלי העזרה שלה .
בשמונה בערב נהגתי לצד השני של העיירה , לביתו של ריין.אריאנה פחתה את הדלת וחייכה אליי. היא התנצלה ואמרה שריין עובד היום. אחרי שאיחלתי לה ערב נעים והתנצלתי על ההפרעה חזרתי למכונית שלי. ממתי הוא עובד בימי שני?!
הוא התעלם ממני כשהתקשרתי עליו ולא השיב להודעות שלי. הוא לא היה חייב לי כלום, ידעתי את זה . לעזאזל , הוא ואני לא היינו אפילו בקטגוריה של ידידים.תוך כדי נסיעה החלטתי שאנסה שוב מחר ולא אוותר עד שיקשיב למה שיש לי לומר. לא אהבתי לסתובב עם תחושת החרטה הזאת.
ביום שלישי בשיעור היסטוריה, ריין הניח דף שהיה מלא עד אפס מקום בטקסט כתוב בכתב היד הנאה שלו על השולחן שלי.
הרמתי גבה "מה אני אמורה לעשות עם זה ?"
"מה שבא לך" היה כל מה שמלמל בחזרה.
כשעיניי עברו ברפרוף על הדף , הבנתי שזה דו"ח המעבדה. אפילו לא חשבתי עליו, שכחתי מזה לגמרי. יכולתי להבין שהוא ממש לא רצה לעבוד איתי אבל הציון היה לא כנראה כל כך חשוב שלא היה לו אכפת לעשות את העבודה לבד ולתת לי לקחת קרדיט.
הגנבתי עליו מבט. הוא ישב בסוף הכיתה, ראשו על השולחן, לא פגשתי אף פעם משהו כמוהו. כל כך אדיש ועםזאת בעל צד רגיש באיזשהו מובן. הוא כעס על מה שאמרתי, פשוט לא רצה להראות את זה. השליטה המלאה שיש לו ברגשותיו הדהימה אותי. "שלום כיתה " קולה של גברת קלארק החזיר אותי למציאות. היא לא בזבזה זמן וישר עברה להרצאה על מלחמת העולם הראשונה.
אחרי בית הספר , אפילו לא ניסיתי ללכת לריין, לא היה בזה טעם. הוא עבד היום. חיכיתי עד יום רביעי בערב. הגעתי עליו הבייתה בסביבות 7 . ג'וש פתח את הדלת הפעם . הוא חייך ואמר שריין חזר לא מזמן הבייתה מהאימון באיגרוף ושעכשיו הוא מתקלח. הוא הזמין אותי לחכות בחדרו של ריין.
הייתי בחדרו כבר כמה פעמים, כשעבדנו ביחד. חדרו היה בקומה השנייה של הבית, וגודלו היה ממוצע. קירותיו היו צבועות באפור. המיטה הזוגית שלו עמדה בפינה הכי רחוקה מהדלת. הרהיטים היו שחורים . חדר ממוצע של נער בן 17. מה שלא היה רגיל בחדר הזה זה כמה מסודר הוא היה. אני לא הייתי מסדרת בצורה כזאת . התיישבתי על הכיסא מול שולחן הכתיבה שלו וחיכיתי. לא עברו 5 דקות עד שריין נכנס לבוש במכנס טרנינג שחור בלבד. הוא העביר מגבת לבנה בשערותיו כשנכנס וברגע שראה אותי, הפסיק. הוא יצא לשנייה , כנראה רק כדי להחזיר את המגבת. כשחזר, הוא הוציא מארונו חולצה לבנה ובזמן שלבש אותה שאל " מה את עושה פה?"
"רציתי להחזיר לך את זה " הצבעתי לעבר הדו"ח שנח עכשיו על שולחנו .
"לא היית חייבת , היה לי עוד עותק. עוד משהו?" הוא נראה כמעט חסר סבלנות
"כן. אני.. אני חייבת לך סליחה. על יום שני. לא הייתי צריכה לומר את מה שאמרתי, זה היה מגעיל מצידי. אני ממש מצטערת" גרדתי את עורפי במבוכה , מסתכלת למטה.
"זה בסדר" הוא אמר. כשהרשתי לעצמי להסתכל למעלה , ראיתי שהוא לא נראה קר כמו שהיה מקודם. זה חייב להיות סימן טוב נכון?!