Back from the Ashes פרק 35: (ריין) הכי גרוע בנתיים

אחרי מקלחת מהירה לקחתי שלושה כדורים מהתרופה הראשונה שחשבתי שתעזור לי ונכנסתי למיטה . כשהתעוררתי החדר היה ריק.המשכתי לשכב במיטה ולבהות בתקרה במשך כמה זמן. עברתי לישיבה על המיטה כשהדלת נפתחה בעדינות ואריאנה נכנסה בשקט, מחזיקה קרעה ביד אחת וכוס מים וקופסא קטנה ביד השניה.היא קפצה כששמה לב שאני ער.אחרי ששמה את מה שהחזיקה על השולחן, היא התיישבה לידי והניחה יד על מצחי.
"מתוק שלי , האחות התקשרה אלינו . אתה לא מבין כמה דאגנו. הגענו הביתה הכי מהר שיכולנו. לא רציתי להעיר אותך, אבל אם אתה כבר ער , הכנתי מרק עוף. זה אמור לעזור לך קצת." קולה רעד בעודה מעבירה יד בשערותיי .
" איך אתה מרגיש ? אתה רותח מחום " הבעת פניה הייתה מודאגת ויכולתי לשמוע שמץ של פאניקה בקולה. הכדורים שלקחתי לא עזרו לי יותר מידי. ראשי הרגיש כאילו מישהו דופק לי עליו בפטיש וגרוני, כאילו שפשפו אותו בנייר זכוכית ואז שרפו. לא חשבתי שאני מסוגל להוציא שום קול לכן רק הנדתי בראשי. אריאנה נאנחה. היא נראתה יותר מודאגת , אם זה היה אפשרי. היא קמה מהמיטה והרימה קערה מהשולחן שלי והושיטה לי אותה.
" תאכל ואז תקח את הכדור. אני אחזור עוד מעט" והיא יצאה מהחדר.
לא היה לי תאבון אבל בכול זאת אכלתי את המרק. כשסיימתי, אריאנה נכנסה לחדר. היא החזיקה שמיכה עבה בידיה . היא הניחה את השמיכה על המיטה ונתנה לי את הכדור יחד עם כוס מים. אחרי שלקחתי אותו חזרתי לשכב במיטה ואריאנה כיסתה אותי בשמיכה העבה . הרגשתי כל כך רע שאפילו לא ניסיתי להתנגד .
" תנסה לישון מתוק " היא אמרה , מעבירה יד בשערותיי ומנשקת את מצחי.
הייתי עייף ולא לקח לי הרבה להרדם.

הרעש היה כל כך חזק שלא יכולתי להעמיד פנים שאני לא שם לב אליו כי כבר לא יכולתי לשמוע את השיר שהדמויות המצויירות שרו בטלוויזיה וכבר לא היה לאן להגביר את הווליום. קמתי מהרצפה ומהרתי לכיוון המטבח, דוחף את הדלת ונכנס. אמא עמדה שם. היא לבשה סווטשרייט אפור ישן ומכנס אפור תואם. על רגלייה היא נעלה את נעלי הבית הסגולות שלה. שערותייה נראו מבולגנות בזנב סוס מרושל. אפילו בתור ילד בן 4 ידעתי שמשהו היה לא בסדר. זכרתי מה אליסה ודודה ריטה אמרו לי . אמא הייתה מאוד עצובה שאבא עזב. היא תיהיה בסדר, הן אמרו. היא תחזור להיות שמחה. היא לא נראתה לי שמחה עכשיו. עינייה האפורות היו אדומות ונפוחות, דמעות המשיכו לרדת במורד פניה בעודה צורחת את השם של אבי. קפצתי כשהיא זרקה עוד צלחת על הרצפה.
"אמא " מלמלתי , מתקרב לאט. היא שמה לב אליי. היא הפנתה את פניה לכיווני, הדמעות לא מפסיקות לרגע.
" זה בגללך. בגללך הוא עזב" היא האשימה, קולה צרוד.
" אמא , א-אני מ-מ-מפחד" גמגמתי , שם לב שדמעות התחילו לרדת גם מעייני.
" הוא לא רצה ילדים!הוא לא רצה אותך ! הוא עזב אותי כי הוא לא רצה אותך! הכול בגללך ! אני לא צריכה אותך !אני רוצה רק אותו ! אני צריכה רק אותו !" היא צרחה , מעבירה יד בשערותיה ומושכת אותן כל כל חזק שלא הבנתי איך הן לא נתלשו. לקחתי צעד לכיוונה אך היא צרחה שלא אתקרב. כמה דקות עברו עד שהיא הפסיקה לצרוח והתיישבה על הרצפה, מניחה כוס מים וכמה קופסאות על ידה. היא נשענה על הארונות ואני ישבתי על הרצפה מולה , נשען על הקיר. היא הסתכלה על במשך המון זמן עד שהיא פתחה את אחת הקופסאות והוציאה ממנה כדורים. היא לא הרשתה לי לגעת בהם אף פעם אלא אם כן הייתי ממש חולה. היא אמרה לי שאסור לקחת אותם סתם ככה. הם ממש לא טובים לבריאות. לקח לה רק כמה דקות לרוקן את כל הקופסאות מכדורים . היא שתתה מהמים ובלעה חצי מהכדורים בבת אחת ומיד אחריה בלעה את החצי השני. היא בטח ממש לא מרגישה טוב, אמרתי לעצמי. עברו שניות עד שהיא עצמה את עינייה ונשכבה על הרצפה. היא לא קמה במשך כמה דקות. נלחצתי. קמתי ממקומי ורצתי אליה. " אמא ! אמא !" קראתי מנסה להעיר אותה " אמא זה לא מצחיק!" צעקתי, קולי רועד והדמעות המשיכו לרדת במהירות מעייני. אני חייב להזעיק עזרה , חשבתי לעצמי. יצאתי מהבית ורצתי לביתו של אדון סוליצמן. אמא סיפרה לי פעם שהוא היה רופא. לקח לו כמה דקות עד שהוא ענה לדלת. כשסיפרתי לו מה קרה , הוא ביקש שנלך בחזרה הביתה. ידעתי שגם הוא דאג לאמא. כשהגענו הוא התקשר למישהו. הוא הסביר לי שהוא הזמין אמבולנס כי הוא לא יודע איך לעזור לאמא. אחרי שהאמבולנס הגיע , כול מה שקרה נראה מטושטש. הזמן עבר לאט אך לבסוף יצא רופא ודיבר עם אדון סוליצמן. כשהוא חזר לספסל שעליו ישבתי , ראיתי דמעות בעייניו.
" ריין, אני יודע שמה שתשמע עכשיו יהיה מאוד כואב אבל יגיע היום שבו תרגיש יותר טוב. אני מבטיח לך שיגיע היום הזה. ריין, הרופאים לא הצליחו להציל את אמא שלך" ומהרגע הזה לא שמעתי כלום. בכיתי וצרחתי והוא רק ניסה להרגיע אותי . הוא דיבר ואני לא שמעתי . לא שמעתי כי לא האמנתי שיגע היום בו ארגיש יותר טוב.

קמתי מכוסה בזיעה קרה . קמתי במהירות מהמיטה והתקדמתי בצעדים כושלים לעבר השירותים, סוגר את הדלת מאוחרי. כשסיימתי ושטפתי שיניים ופנים , יצאתי. אריאנה עמדה מחוץ לדלת. היא הניחה יד על כתפי, הבעה מודאגת על פניה.
" אתה בסדר ?" הנהנתי. לא סמכתי על עצמי מספיק כדי לדבר.
" אתה צרחת כשישנת , ריין" עינייה היו רכות והיא עדיין נראתה מודאגת. לא הגבתי.
" אתה חלמת על אמא שלך " זאת לא הייתה שאלה " עבר כל כך הרבה זמן מאז שחלמת עלייה בפעם האחרונה " עכשיו התקדמנו לחדר שלי. חזרתי לשכב במיטה והיא התיישבה לידי. פעם הייתי חולם על היום שבו היא מתה כל לילה אבל הפעם האחרונה הייתה לפני שנים. לא אהבתי לחיות מחדש את היום הזה וקוויתי שהסיוט הזה לא יחזור לרדוף אותי כל לילה .