"Dauntless season 2-"face the true

"Dauntless season 2-"face the true

פרק 42-

אור שמש שהסתנן מבעד לווילונות הזהובים של חדרי השקים אותי.
פקחתי את עיני וראייתי הפכה מטושטשת מיד, ראשי החל מוכה בסחרחורת חריפה ובמהרה צנחתי בחזרה אל הכרים, מהניסיון הקודם שלי להתרומם ממיטתי.
נאנחתי בכאב, אוחזת בראשי ומעסה את רקתי באצבעותיי, לאחר מכן השחלתי את ידי בשערי וערבלתי אותו כך שהפך דומה לערימת חציר סבוכה.
פיהקתי בתשישות ומחיתי את כורי השינה הדביקים מריסי שהשילו על אצבעותיי איפור שחור ומרוח.
"מממ?" פלטתי כלא מבינה ופניתי אל השידה הצמודה למיטתי, שם תמיד המתינה לי כוס מים קרירה.
לגמתי באטיות וחשתי כיצד חושי מקיצים ליום חדש.
הרמתי גבה בפליאה כאשר הבחנתי בשבלונה אדומה של שפתי על שוליה של כוס הזכוכית.
מצמצתי בעיני ולאחר מכן מיששתי את שפתי, משילה מהם כמות נכבדה של אודם אדום וטרי, שבתי לעשות את זאת גם לעיני ושאלות רבות התרוצצו במוחי שניסה לעבד את בהלתי ולשלוף איזשהו זיכרון בהקשר לכך.
"בוקר טוב, מיס סאנשיין, השמש השקימה קום, את מאחרת" נשמע קול מבקר מולי.
הישרתי את מבטי בעקבות הקול, ועיני נפערו כאשר הבחנתי בת'ור הלבוש בבגדי האימונים של פלג רודפי הצדק, יושב לו בנחת על הכורסה מולי, בידיים משולבות, כאשר סנטרו מונח עליהם ומבטו סוקר כל חלק ממני.
בטני התהפכה בעת שנעצתי את עיני במבטו המעמיק, זה שמסווה סודות שמוחי מסרב לשתף.
ת'ור הסווה את חיוכו השבע רצון, אך תווי פניו המוכרים לי הבהירו לי כי הוא ללא ספר מחייך באושר לא כל כך סמוי.
"מה השעה?" מלמלתי והתמתחתי.
"שמונה וחצי, הפסדת אימון… המאמן יכעס מאוד" הוא המשיך להלחיץ אותי.
"מממ… בסדר" מצאתי את עצמי ממלמלת ושבתי לשכב במיטתי.
לאחר מכן קמתי בבהלה ועיני החרדות הביטו בו באי אמון.
"אתה צוחק?!" צעקתי.
הוא צחקק בחביבות כזו שגרמה לחמימות להתפשט בגופי.
"ידעתי…" נחרתי ברוגז.
"אני כאן כדי להעיר אותך… וגם… לראות מה את זוכרת" השיב לי והתרומם לעמוד לצד מיטתי.
הבטתי בו בחשדנות, כך שככול שהתקרב אל מיטתי, מצאתי את עצמי מתרחקת עד שגבי השתפשף בקיר הקר וידי משכו את הסמיכה על גופי כמגן.
"מה אני אמורה לזכור?" חקרתי.
"את כנה?" הוא שאל, מופתע.
"מאוד" השבתי, מביטה בו בתמימות טהורה.
הוא התיישב על מיטתי ורכן קרוב אלי כדי להישיר מבט אל עיני.
מצמצתי בעיני פעמיים כלא מבינה.
"כמה שתית אתמול לעזאזל?!" הוא ניקר באצבעו את מצחי והכאיב לראשי.
"די!" העפתי את ידו בילדותיות.
"שתיתי?, מה שתיתי?… אני נראית לך מאלו ששותים ומשתכרים עד שהם שוכחים מי הם בכלל?, השתגעת?!" התרגזתי.
הוא הביט בי, סורק את פני, עיניו הפכו עצובות מעט לפתע אך חיוכו נשאר יציב.
"האמת שכן, נראה לי שאת בדיוק מאלה" הוא צחק, משועשע.
"יש משהו שאתה לא מספר לי?, אתה צוחק עלי בלב?!" מיהרתי לשאול, חשה מעורפלת בנוגע למאורעות הלילה הקודם.
הוא רק שתק והביט בי באינטימיות כזו שגרמה לי לעלות מספר השערות בנוגע לדבריו.
"האם אנחנו?…" שאלתי בהיסוס, מצביעה על שנינו במבט נכלם.
"את לבושה הרי רן, ואם זה היה קורה, הייתי צריך לשכב לצדך עכשיו" הוא השיב בחצי חיוך.
"חשוף וערום…" הוא המשיך, רוכן אל פני.
"כשאת בדיוק כך, מחובקת בין זרועותיי…" לחש לי בתשוקה.
הצטמררתי תחת נשימתו בהשפעת דבריו ובלעתי את רוקי באי נוחות.
"את עדיין חושבת ששכבנו?" הוא הביט בי ברצינות, בהרמת גבה המביעה לגלוג.
עיוויתי את שפתיי והדפתי אותו מעלי.
"אני מסוחררת… והראש שלי מעורפל… יכול להיות שהתעלפתי או שיש לי אמנזיה?!, אני רק זוכרת… רק זוכרת שסיימנו להתאמן אתמול בלילה וקיבלנו משימה חדשה ואז… הכול חשוך לאחר מכן…" אמרתי, מבולבלת ותפסתי את ראשי בשתי ידי.
"זה כל מה שאת זוכרת?" הוא שאל בחוסר שביעות רצון מסתמן, קולו יבש ומחביא אכזבה.
הנהנתי באטיות ולגמתי מכוס המים שלי שנית.
"מה יש לי?" תהיתי.
"תשכחי מזה, אני אתענג על הרגע שבו המוח הרדום שלך יתחיל להתעורר ולעלות אירועים מאתמול בלילה… המבט שיהיה לך על הפנים… אני אזכור אותו לנצח" הוא אמר ברשעות וצחק.
"המוח שלי ער לגמרי!, בסדר, אל תספר לי!, אני אגלה בעצמי…" הצהרתי בעצבנות.
"הו, אני בטוח" הוא צחקק.
"ת'סס…" סיננתי וקמתי ממיטתי.
הוא רק המשיך לצחוק בשעשוע.
"אתה מתכוון לצאת?" שאלתי בזעף.
"את מתחילה לעייף אותי…" הוא נאנח וקם מיטתי.
"גם אני עייפה ממך" אמרתי בלגלוג, אך חשתי דקירה זעירה בלבי.
הוא התקרב אלי, שזר את ידו בשערי הפרוע והביט בי ממעל.
"אני מאחל שיום יבוא ותגרמי לי להיכנע לך כל לילה…" הוא מלמל בעומק, נושא אלי מבט חודר.
הבטתי בו משותקת, מבולבלת ונסערת.
הוא נאנח בתשישות ויצא מחדרי בטריקת דלת חלשה.
הבטתי בדלת הסגורה ממושכות, תוהה מה אני אמורה לעשות.

*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
"את משוכנעת שבאמת ובתמים את לא זוכרת כלום?" שאלה סילבר שנית בעת שצעדנו במסדרון לאחר שהחנו את חפצינו בלוקר ויצאנו להפסקת הצהריים.
הנהנתי, "המוח שלי מחוק" אמרתי.
"מבאס…" נאנחה סילבר.
"אכן…" נאנחתי גם אני.
"והוא לא רמז לך על כלום?" המשיכה סילבר לחקור.
"הוא אמר כל מיני דברים נסתרים על הלילה… שגרמתי לו להיכנע לי… משהו כזה אם אני לא טועה…" מלמלתי, משחזרת את אירועי הבוקר.
"אוי אחותי, זה נשמע רע מאוד…" עיניה של סילבר נדלקו בלהבה זעירה והיא חייכה בערמומיות.
"שלא תחשבי על זה… הוא רמז בפירוש שלא עשינו את מה שאת חושדת שעשינו!" אמרתי.
"ששש!… עוד ישמעו אותך ויסיקו מסקנות!, לא מספיק השמועות השקריות של אלק בשנה שעברה?" נזפה בי סילבר.
"סליחה… צודקת" אמרתי כהרגלי, לא אחראית וזהירה.
שנה עברה… כל כך הרבה זמן…
"אני אגיד לך מה שאני יודעת אחותי, הוא אמר שיש לכם ארוחת ערב משותפת ואז הוא פשוט גרר אותך איתו אל מחוץ לאולם… זו הפעם האחרונה שראיתי אותך אתמול" אמרה סילבר.
"ארוחת ערב משותפת?" תהיתי.
"משפחתית…" תיקנה סילבר.
"מממ…" הרהרתי במילותיה.
"מעורר משהו?" שאלה סילבר לאחר מספר דקות שבהם ערכתי חיפוש מעמיק בראשי.
"לא, לא ממש… חוץ מקרקורי בטן, בואי נלך לאכול, ממש מתחשק לי סושי" אמרתי בנינוחות.
"את בלתי אפשרית" נאנחה סילבר ושילבה את זרועה בזרועי.
צחקקתי והשפלתי את מבטי אל בטני שפלטה קרקורים רעשניים.
"בסדר שרלוק, אנחנו הולכות למלא את הבטן הזו ולמצוא את החלקים החסרים במוח שלך" סילבר הפנתה את דבריה אל הבטן שלי.
"המוח שלי בסדר, הזיכרון שלי לא" תיקנתי אותה.
"אוקי, אז את הזיכרון שלך, את כזאת מרושלת ופגומה" צחקה סילבר.
"תאשימי את האמנזיה" אמרתי מתנערת מהאשמה.
"אל תדאגי לחלקי הזיכרון שלך, הבלש הולמס וד"ר ווטסון ימצאו לזה פתרון" עודדה אותה סילבר בקריצה.
"כמובן ווטסון הדגול" המשכתי איתה בהצגה.
"התכוונתי שאת ווטסון" אמרה ביובש.
"אוייש" נאנחתי.
"אני חוזרת בי מהפעם הקודמת" סילבר צחקה.
"בואי מהר לחדר האוכל, לפני שאני אבלע אותך והחומצות בקיבה שלי יעכלו אותך" הזהרתי ומשכתי בזרועה.
"אני נאלצת להאמין לזה…" צחקקה סילבר, "בואי נזוז".

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
יצאתי משירותי הבנות כאשר תחושת הבחילה עדיין אופפת אותי.
נייר רטוב צמוד לפי, זאת על מנת לנקות אותו.
הראש שלי קדח מכאב וזו הפעם הראשונה שהקאתי היום.
פחד עלה בי כשתהיתי האם חליתי וההקאות ישובו.
"את בסדר?" נשמע קול מימיני בעת שדרכתי אל מחוץ לשירותי הבנות.
"מה?" פניתי אל עבר הקול.
ג'ב נשען בשאננות על הקיר מתחת לצג השירותים.
חייכתי אוטומטית, חיוך רפה והנהנתי.
"זה לא נראה כך, יש לך חום?" הוא שאל, ניגש אלי ומניח את ידו על מצחי וידו השנייה על מצחו שלו.
"זה מוזר… אולי ווירוס?, שנלך לאחות?" המשיך.
"אני בסדר… סתם בחילה… קורה, בוודאי אכלתי מהר" הנחתי.
"לא נראה לי, למרות שזה נשמע אופייני לך" הוא צחקק.
"תפסיק לדאוג יותר מידי" טפחתי בידידות על חזהו.
"אם לא אני אז מי?" שאל בחיוך.
'ת'ור…' השיב הקול הפנימי שלי.
צחקקתי לאט במבוכה.
"האם עקבת אחרי?" שאלתי לאחר שתיקה קצרה.
"מדוע את חושבת כך?" הוא שאל באדישות האופיינית לו.
"אתה עומד מתחת לשלט 'שירותי בנות' ושואל אם אני בסדר בדיוק כאשר אני דורכת על המדרגה הראשונה החוצה, האם זו לא התנהגות אופיינית לאדם שעוקב אחרי מישהו?" אמרתי בחיוך.
"אופס, נחשפתי" הוא נשך את שפתיו בביישנות.
צחקתי ברוך והוא הצטרף לצחוקי.
"למה?" הסתקרנתי.
"אני לא יודע… היית חסרה לי בזמן האחרון…" הוא אמר.
חייכתי והנהנתי.
"את בדרך לאן?" שאל, משלב את ידו בידי, בצורה ידידותית.
הנחתי לו לעשות זאת ואחזתי בחוזקה בידו.
"האימונים זה כל מה שחשוב לי כעת, עדיין לא נמצא קצה חוט למשימה ואני חייבת לדבר עם איזבלה בערב ולכן עד אז אני מעדיפה לנוח… הראש שלי מסוחרר משום מה…" הסברתי.
"אני מבין, אז אלווה אותך לחדר?" שאל.
"אם אתה רוצה" אמרתי בחיוך מלא רמיזה ברורה.
"אני רוצה מאוד…" הוא חייך.
עלינו במדרגות באטיות, מצחקקים ושותקים מידי פעם, כמו בעבר, כמו נערים רגילים.
"את נראית אבודה קצת…" הוא אמר לפתע.
הבטתי בו בפליאה, כך באמת חשתי.
"אולי זו תקופה כזו?" הוא שאל.
"אולי…" נאנחתי.
"לא נראה לי…" הוא אמר.
"אני רק… מעורפלת" אמרתי.
"מבין כל הניסוחים הטובים שלך בשיעור הבעה בכתיבה, זה הגרוע ביותר" הוא אמר.
צחקתי בעייפות.
"אני קצת חלודה היום…" הודיתי, נשענת על דלת חדרי.
"אז אני מציע שתנוחי טוב…" הוא אמר.
"זה מה שאעשה" הנהנתי.
"מנוחה נעימה" הוא חייך ורכן אלי.
מבולבלת מקרבתו הפניתי את פני אליו בכוונה להעריך את מעשיו.
הנשיקה שהתבררה לנחות על לחיי, כעת הועברה לשפתיי, והיא הייתה מתוקה מאין כמותה.
הערפל במוחי החל מתפוגג.
חדר חשוך, ריח גברי מוכר ומתוק, ידיים חזקות מלטפות את גבי, נשימות כבדות שהוטחו באוזניי, אנחות עונג…
"אני נכנע…" לפתע קול הדהד בראשי כאזהרה.
התנתקתי מג'ב במהירות, ידי רועדות ומבט נכלם כבש את פני.
"אני מצטערת…" התנצלתי, מלאת חרטה.
נכנסתי במהירות לחדרי ונעלתי את הדלת מאחורי, שולחת אליו מבט מתנצל אחרון.
הוא היה המום לא פחות ממני ולא פצה את פיו.
נשענתי על דלת חדרי ונשמתי בכבדות.
"מה זה היה לעזאזל?" לחשתי לעצמי.
עיני הבחינו בפתק צהוב ובצרור מפתחות על השידה שלי.
בהיסוס ניגשתי אליה ואחזתי במפתחות, על הפתק נכתב מספר מקום החנייה.
סימני שאלה קפצו בראשי אך זיכרוני נותר מעומעם, כמו התשובות שיכולתי לספק לשאלותיי.
"אז יצאנו לארוחת ערב משפחתית…" אמרתי ויצאתי מחדרי, נועלת אחרי את הדלת.
ג'ב נעלם, הוקל לי.
את הנשיקה הזו מחשבותיי לא יכלו עוד להכיל ולהרהר בה.
ירדתי במדרגות ועצרתי במדרגה השלישית.
פלאשבק נוסף…
" לאן שלא תלכי, אני אמצא אותך, מה שתסתירי ממני, אני אגלה, כל שקר אני אחשוף, כל רגש שהלב המרוסן שלך מחביא וכל מחשבה שחולפת בראשך, אני אקרא…" אותו הקול עלה מנבכי מוחי.
"אני עוד אגרום לשפתיים האלה לנוע תוך שהן אומרות את המילים שאני רוצה לשמוע" הקול סינן בנוקשות ונחישות.
הצמדתי את ידי אל שפתיי.
"עוד שעה בשער…".
"תהיי מוכנה".
"המתנו לאוריון ואיזבלה בשער…" מלמלתי לעצמי, יורדת במדרגות.
פלאשבק נוסף…
"תמזוג לי עוד!" שמעתי את קולי הדורש.
"את רצינית?" הקול צחק בפליאה.
"ממש אבל ממש לא, מספיק שמפנייה לרן היום" הוא אמר בהחלטיות.
"אוף איתך" קולי התלונן.
"שלא תעזי לשתות עוד, זה ברור לך?" אמר הקול בדאגה.
"שמפנייה… " לחשתי לעצמי.
מצאתי את עצמי רצה אל כיוון מגרש החנייה כאשר זיכרוני החל להתעורר לחלוטין.
התדהמה מכך שקיבלתי מכונית הפכה למזערית לעומת התדהמה שחשתי כאשר נזכרתי באירועי הלילה האינטימי שבו נשברתי בפני ת'ור.
"אני נכנע…" קולו המזהיר של ת'ור הדהד באוזני.
"תיכנע לי" שמעתי את קולי המהופנט ויכולתי לשחזר במוחי את תחושת מגעו מליל אמש.
"כמה מביך!" הסמקתי.
לא רק שפתיתי אותו להישאר עמי, גם התחננתי שיאפשר לי לנשק אותו ולבסוף נרדמתי כאשר הרגע התלהט.
"את מגוחכת רן!" נזפתי בעצמי.
יכולת להגיד לו שאת אוהבת אותו וזה יראה פחות מביך… שמפנייה ארורה שכמוך, זו הפעם האחרונה שטעמך יגע בפי…
"רן… אל תעשי את זה עוד יותר קשה עבורי" זה מה שהוא ביקש, הוא צדק, זו אשמתי.
"סליחה ת'ור…" לחשתי אל אוויר הלילה.
הגעתי אל מגרש החנייה מתנשפת ומצאתי את מספר החנייה בו עמדה מכוניתי.
ולהפתעתי היא לא הייתה היחידה שעמדה שם.
"הגיע הזמן שנדבר, לא?" אמרתי.
הדמות שנשענה על הרכב הרימה את ראשה והביטה בי בעניין.
התקרבתי לעברו, כך שעמדנו זה מול זו ואור חמים וזהוב של נורה בודדה האיר את פנינו.
"אני רואה שנזכרת…" הוא אמר.
הנהנתי בכובד ראש.
"מתחרטת?" הוא שאל במלמול חרישי.
הנהנתי כמסכימה.
"כמובן…" הוא נאנח.
"אני מצטערת…" פתחתי בהסבר.
"אני לא מתכוון לדבר איתך אם תתנצלי על הרגשות שלך כלפיי… אם אנחנו לא מתכוונים להיות ישירים, אין לנו על מה לדבר…" קבע ת'ור.
"ת'ור, מספיק… אתה יודע שזה לא אפשרי, בוא לא נהפוך את זה לקשה יותר מידי, נתפוס מרחק… לפחות עד שנשכח…" אמרתי ולפתי את ידו כאשר פנה לעזוב.
"את לא באמת מבקשת ממני להתנהג כאילו אני אח שלך, נכון?!" הוא התנתק מאחיזתי באגרסיביות.
ידי נותרה רפויה וקרה באוויר, לצד גופי.
"אנחנו נגור יחד במשך תקופה, בבקשה תתנהג כאילו אתה לא מכיר אותי יותר" אמרתי במבט אטום.
"למה?" הוא לחש, מבטו פראי.
"למה להם מותר?, ולנו לא?, למה את ממשיכה לשקר לשנינו ומסבה לנו סבל?, למה אני לא יכול להביט בך מבלי לרצות לגעת בך, למה אני לא יכול לשחרר כשאני אוחז בך?, למה אני חש כמו מת מהלך כשאת מפנה לי את הגב והולכת?, למה לנו אסור לאהוב?… תעני לי, למה?" הוא זעק.
"למה אתה ממשיך לאהוב אותי?" השבתי לו.
הוא נעץ את עיניו בעיני וחשק את שיניו בזעם.
"כי את האדם היחיד שמספיק חשוב לי לאהוב… היחידה שמצליחה להזכיר לי את אמא שלי… היחידה שהצלחתי לאהוב יותר ממנה…" הוא הרצין, עיניו נוצצות.
"אני אוהבת אותך" פלטתי לפתע בקול צרוד ממחנק הדמעות.
הוא מצמץ בעיניו, דמעות עגולות וכבדות זלגו מהן והתנפצו על לחייו, אך הוא חייך, באושר טהור.
"אני יודע" הוא השיב, כצודק.
"אבל… אני לא יכולה לעשות את זה… אתה לא יכול להיות היחיד בשבילי… הפסקה תועיל לשנינו במיוחד בתקופה הזו…" אמרתי, מוחה את דמעותיי בשרוולי.
"את יודעת שזה לא יועיל באמת… את יודעת בתוכך שזה לא יצליח, למה לנסות?… חמש כוסות של שמפנייה הצליחו לפרוץ את החומה הרגשית שלך כלפי… האם אני אצטרך לשכר אותך כדי לשמוע עד כמה את אוהבת אותי?" הוא השיב.
שתקתי, מביטה בו מבלי לדעת מה לומר כדי ששיפצה אותו על אכזבתו, על מכאובו ועל כעסו.
"בסדר…" הוא לחש ביובש.
"כרצונך" הוסיף בקרירות.
מבטו דילג על עיני, הוא הפנה את גבו ופנה ללכת, מותיר אותי לבדי, אפופה בחושך הריק, כפי שחש לו לבי כעת.
ברגע שהוא עזב, הפנה לי את גבו, לבי עזב עמו.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
מנקודת המבט של סילבר:

מרון ואני החלטנו לבקר את שיילין בבית הקברות.
האוטובוס היה כמעט ריק והנסיעה ארכה בקצרה.
השענתי את ראשי על הזכוכית, חשה בגופו המתוח של מרון לצדי ויכולתי לנחש כי שנינו מהרהרים באותו היום שהיא נפרדה מהעולם.
התהיות שהעיקו עלי יותר מכל היו מחשבותיה ורגשותיה האחרונים…
חשתי במרון שלחץ את ידי בעידוד.
בתקופה הנוכחית, מאז שהכרנו לעומק, הוא הצליח להיות בשבילי ידיד נפש, אח, אב ומשענת.
כמעט כמו ג'ב ורן… רק שהוא היה גיי.
כאשר חשבתי על מרון חשתי חוסר שלמות, חוסר החלטיות, מעין מוגבלות לגבש דעה יציבה.
כן, הוא ללא ספק היה גבר נאה ואכפתי… הגבר שכל אישה הייתה רוצה, בדיוק כמו ת'ור או ג'ב- מסוג הגברים הטובים.
שיערתי שרגשותיי כלפיו מעט גלשו מתחת לקווים האדומים, אפילו הנחתי לעצמי לפלרטט עמו ולהיות יותר מפתוחה בנוגע לנושאים מסוימים שנהגתי לדבר עליהם עם רן או שיילין… ולמרות כל זאת, שמרתי על רגשותיי לעצמי, מדחיקה, מעלימה ומנסה להשכיח.
עמדנו מול קברה של שיילין והדמעות היו בלתי ניתנות לעצירה.
"זה בסדר…" שמעתי את קולו המנחם של מרון בעת שהניח לי לצנוח אל בין זרועותיו ולקבור את פני הרטובות בשקע שבין צווארו ללסתו.
חיבקתי אותו בחוזקה, כאילו היה קרש הצלה שלי.
הוא ליטף את גבי וטפח עליו בקלילות ובעידוד, כאות נחמה והזדהות.
"אני מתגעגעת אליה מרון… אני מתגעגעת אליה כל כך…" התייפחתי.
הוא נאנח וליטף את ראשי, משחיל את אצבעותיו בשערי.
נשאתי אליו את מבטי, ידו נחו על פני ואגודלו מחה את דמעותיי.
הוא הביט בי בשברון ואני השתדלתי להשתלט על דמעותיי.
לפתע הוא רכן אלי וצמצם את המרחק הזעיר שחצץ בנינו.
שפתיו נחו על שפתיי ונשקו להן ברכות מצמררת, בעדינות ובאיטיות- מאפשרות לי לסגת בכל רגע.
מצאתי את עצמי מגיבה לנשיקתו ונתלית עליו כאילו היה ענף עץ שמנע ממני ליפול ולהתרסק על הארץ.
לאחר מספר שניות כאשר מוחי עיבד את עצם המעשה, התנתקתי בבהלה והבטתי בו פעורת עיניים כאשר ידי מכסה את פי.
"אתה… אתה לא יכול…" מלמלתי חרישית, בגמגום קל.
"סילבר, אני…" הוא פתח.
נרתעתי לאחור, מבולבלת.
"אני מצטער… אבל… אני לא גיי" הוא אמר, מביט בי בהתנצלות.
חשתי מזועזעת ונבגדת, כאילו חייתי כל חיי בעובדה שאני בת וכעת מתוודים בפני בטענה שאני בן.
"מה?…" שאלתי, מסרבת להאמין.
ראשי נד מצד לצד.
"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר, מביט בי בחומרה.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
לאחר האימון הלילי צעדתי הישר אל המשרד של איזבלה.
היו לי כל כך הרבה שאלות בנוגע למשימה עלינו לבצע וכמו שהכרתי את עצמי, ידעתי שאני אסרב לצאת ממשרדה אם לא תספק לי את כל התשובות לשאלותיי.
וגם… אני אצטרך להודיע לה על הסכמתי בנוגע למגורים המשותפים כמשפחה, כאמצעי הגנה כמובן.
"רן…" יד לפתה את זרועי.
גופי נדרך אוטומטית וניתקתי את המגע בנינו.
"תירגעי זה אני…" אמר ג'ב ויצא מבין החשכה של הטרקלין.
"הו, אני מצטערת, הבהלת אותי…" מלמלתי, משפשפת את ידי.
אירועי הנשיקה שחלקנו התעוררו בי לפתע.
"ראית את סילבר ומרון במקרה?, הם לא הופיעו באימון הלילי, המאמן יכעס וגם… היא לא עונה לטלפון…" אמרתי בניסיון להקל על המבוכה.
"לא, היא בוודאי תחזור מאוחר יותר, היא עם מרון, אל תדאגי…" הרגיע אותי ג'ב.
"אני מבינה… כבר מאוחר ואני בדיוק בדרך לאיזבלה… אז נתראה מחר?" צעדתי קדימה בניסיון להתחמק מעוד שיחה מתישה על רגשות.
"רן חכי… בנוגע להיום… אני מוכן להתנהג כאילו הדבר לא אירע… אבל המוח שלי ממש רוצה לזכור את זה… והלב שלי… הוא מתחנן שתתני לנו ניסיון… אני יודע שאת לא רוצה לשמוע את זה… אבל…" הוא הסביר.
נאנחתי, נזכרת בתחושה המתוקה של שפתיו… שפתותינו נגעו פעמים בדיוק והמגע שלו היה חמים ומעודד, עמו יכולתי להיות פתוחה ונינוחה כמיטב יכולתי, אמתית ואנוכית כאוות נפשי.
"ג'ב…" פתחתי.
"הבנתי… הזיכרון ימחק" הוא נאנח.
"בוא ניתן לזה ניסיון…" אמרתי לפתע, מפתיעה אותו ואת עצמי.
"את רצינית?" הוא שאל.
הנהנתי בחיבה.
"בוא ננסה…" משכתי בכתפי בביישנות.
עיניו ברקו והוא ניגש לעמוד מולי.
"אני שמחה שאתה שמח" צחקתי כשהבחנתי בחיוכו הרחב.
הוא רכן לנשק אותי, נשיקה קצרה ורכה שהצליחה לסחרר אותי ועלות חום בפני, אך לא להעיר את פרצי התשוקה שלי.
"אני אוהב אותך… מאוד…" הוא לחש מבין שפתותינו.
"אני…" לא ידעתי כיצד לענות לו.
"את לא חייבת להשיב לי… אנחנו מנסים בתקווה שזה יצליח… אני יודע שקשה לך" הוא אמר, עדיין בתור החבר הכי טוב שלי.
"תודה" אמרתי ומצאתי את עצמי מחובקת בין זרועותיו.
לבי צנח מטה כאשר הבחנתי בת'ור שנעץ בנו את מבטו החודר ועיניו הביעו זעם טהור.
החזרתי לו מבט בלית ברירה.
הוא צעד לאחור, הולך ונעלם בחזרה אל תוך החושך, בין הצללים.
לבי נחמץ.