אבודים- עונה 2 – פרק 4 – ׳מאבדים׳

עייני נפקחו לאט לאט מגלה למול עייני את השמים הכחולים שהתחילו להתבהר בהדרגה בזמן שהשמש החמה טיפסה אל מרומי השמיים .
ידיים שריריות היו מחובקות סביב גופי השוכב , הבטתי הצידה לוק ישן שינה עמוקה לידי ,עיניו החומות היו עצומות , והחזה שלו עלה וירד בנשימות קצובות .
השתחררתי לאט ובעדינות מבלי להעיר אותו ,מבין ידיו וקמתי על רגליי , מותחת את ידיי וגופי מהשינה הלא נוחה על האדמה המעוטרת בדשא בהיר וקצר .
הבטתי על השטח הגדול מסביבי , עייני בולעות כול פרט ופרט בנוף היפיפייה שנשקף אל מול עייני .
נוף מדהים כול כך ופסטורלי שטף את עיניי , רוח קרירה ונעימה נשבה באוויר הפתוח , האי טרופי , גם ברגעים הכי חמים שיש יכול לרדת גשם ולשטוף את הכול.
הבטתי על קרקע מסביבי במחנה הקטן שאילתרנו אמש , ריאון ישנה על גבה וחיבקה את השמיכה שכיסתה רק חצי מגופה העדין , לוק ישן עמוקות כמו שראיתי לפני כן .
משהו הרגיש לי פתאום לא כשורה , משהו בתוכי הרגיש מוזר , ריק , כאילו איבדתי משהו חיוני .
חפרתי במעמקי מוחי , בתת הכרה שלי ובמחשבותיו המבולבלות.
זה פשוט הכה בי התחושה הזאת , הגיעה אלי משום מקום , פתאום קפצה ועטפה את כולי .
ואז הבנתי מה איבדתי , תקווה .
זה פשוט הכה בי איכשהו , זה פשוט סחרר אותי בשנייה , התיישבתי בשיכול רגליים על הדשא הבהיר , רוח קרירה נוספת לנשוב ועוטפת אותי .
זה היה מוזר כול כך.
כמה פעמים שחשבתי שכבר הבנתי , כנראה שאיכשהו עוד היה בי זיק של תקווה, ועכשיו , איכשהו על המחשבה על האי הזה , זיק התקווה שכנראה עוד היה בי נעלם כלא היה .
זה היה ברור שהזיק הזה יעלם ממני מתישהו , הרי אנחנו על האי כבר כמעט חודש שלם , אז אין ספק שאיבדנו את התקווה כבר בשבוע הראשון שההצלה עדיין לא באה .
אם יש כאלה שעדיין לא איבדו , הם יאבדו באיזה שהוא שלב , או אפילו כמונים מאבדים את התקווה בשניה .
זה היה מוזר כול כך , איך שזה הכה בי בשנייה ברגע שלא הייתי מוכנה .
״מריה?״ שמעתי את קולה הנשי והישנוני של ריאון מאחורי , הבטתי אל עבר איפה שריאון שכבה , עינייה חצי סגורות והעייפות ניכרה על פנייה הבהירות והיפות .
״תחזרי לישון״ מלמלתי אליה , כנראה עשיתי רעש חזק מידי לידה והיא התעורהה בתגובה לכך .
היא נשכבה בחזרה על השמיכה הדקה שלה וענייה נעצמו בשנייה קצרה ובודדה, במהירות שמעתי את הנשימות הקצובות שלה עולות ויורדות.
נשכבתי על הדשא הרך מועכת אותו קלות תחת גופי , עייני בוהות בשמיים המחליפים צבעים לאיטן לתכלת בהיר .
רוח קרירה נשבה שוב , גורמת לצמרמורת קלה לטפס במעלה גבי הרועד.

״קדימה כדאי שנזוז״ אמר לוק כשהוא משקיף על עיניו ומציל עליהן מהשמש הקופחת ומביט לעבר קו העצים הירוק והמטושטש בנוף הרחוק כול כך בעוד כמה מאות קילומטרים מאיתנו . הלילה נישן שוב בשדה הכול כך ענקי הזה בו אנחנו נמצאים .
ריאון סיימה לארוז לתוך התיק הגדול את השמיכות והכריות הדקות עליהם ישנו במשך הלילה הארוך והקשה הזה .
גופי עדיין עייף מההליכה המפרכת בפעם הקודמת שעשינו , ועכשיו שוב עלינו לצעוד את זה בחזרה אל עבר החוף הרחוק כול כך .
לק תלה על גבו את התיק הכבד , ריאון כבר הובילה מקדימה והתחילה לצעוד הלאה , אני מזדנבת אחריהם בזמן שאנחנו צועדים לכיוון הכללי של קו העצים הרחוק מאיתנו .

צעדתי צעד אחרי צעד , מנסה ללכת בלי לכשול קדימה מרוב עייפות יתרה , כבר מזה שעות שאנחנו צועדים קדימה אבל קו העצים עדיין ניראה כול כך רחוק מאיתנו במרחק שאי אפשר לאמוד במבט.
הרגשתי את הקושי שבמאמץ שאנחנו עולים ויורדים את הגבעות והנוף של השדה הגדול בעל הדשא הנמוך והירקרק בהיר כמו חציר הצומח לא השתנה כלל .
לא פתחנו בשיחות חולין כול שהם , פשוט צעדנו בשקט ורק רעש הטבע השקט מסביבנו מפר את השלווה.
המקום הזה יפיפה , ובאותה מידה גרוע ומכוער כול כך .
הרגשתי את הקושי בחזה שלי מעיק בצורה שבקושי יכולתי לנשום , העניים שלי שרפו מקרני השמש החמות שעטפו את הכול בלהט של אש , רגליי שמתאמצות כול כך להמשיך הלאה עלולות בכול רגע לכשול .
ריאון עדיין כמה צעדים לפנינו , לוק כמה צעדים מאחוריה , ואני מזדנבת אחרי כולם בקושי מצליחה ללכת .
אפשר היה לראות את הקושי על לוק וגם על ריאון שלמרות הקושי ממשיכה ללכת נחושה מקדימה בלי תלונות יחסית לפעם הקודמת בה צעדנו במשך שעות על גבי שעות .
״אולי כדאי שנעשה הפסקה״ הציע לוק ונעמד לצידי , שם יד שרירית מאחורי גבי ועוזר לי להתייצב ישרה .
״ההליכה הזאת קשה כול כך״ נאנחה והתלוננה ריאון שהיא יושבת באפיסת כוחות על הקרקע . אין שום טיפה של צל משום מקום שהוא , לא ראינו אף עץ בסביבה והשמיים נטולים מעננים .
התיישבתי באנחה קלה מול ריאון ולוק מיהר לשבת לידי כשהוא מתנשף בפראות ומניח את התיק הכבד בצד קרוב אלינו .
הוא הוציא מבפנים בקבוקים של מים שמילאנו בנחל האחרון בקטע הג׳ונגל הקודם הקרוב אל המושבה , שתיתי את המים מהבקבוק שהוא הגיש לי בגמיעה , מרטיבה את הגרון הצרוד שלי במים שמשככים במעט גם את כאב הראש השקט שפעם ברקותיי .
״הלכו לי הרגליים״ אמרתי כשהעברתי את הבקבוק שלי אל לוק שהתחיל לשתות ממנו גם בגמיעה כדי להרוות את צימאונו למים . ההליכה הזאת סוחטת ממנו את כול הכוחות הפיזיים שלנו .
״גם לי״ נאנחה ריאון שניתקה את פיה מפית בקבוק הפלסטיק השקוף , ונגבה את שפתייה העבות והוורודות עם גב כף היד שלה .
״אני מזיע כמו שלא הזעתי בחיים שלי״ אמר לוק וגורם לי ולריאון לפרוץ בצחוק , ״כולנו מזיעים״ אמרה ריאון מצחקקת ולוגמת עוד קצת מהמים , ״חם כול כך״ מלמלתי כשניגבתי את הזיעה מהמצח שלי.
״עוד מעט ירד גשם״ אמר לוק , זה תמיד ככה פה על האי הזה , גל של חום לא נורמאלי ופתאום יורד גשם , תמיד זה ככה במקומות טרופים .
״שירד כבר !״ נאנחה ריאון ושפכה על פנייה מעט מים מהבקבוק שבידייה שחצי ממנו כבר התרוקן לגמרי .
״מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל מקלחת טובה״ נאנחתי בקול רם , חושבת על הרגע הזה שבו אני יכנס לתוך מקלחת ומים קרים יזרמו וישטפו מעלי את הכול מהכול .
״ברגע שנחזור אל המושבה תוכלי להתקלח כמה שאת רוצה במקלחות שיש שמה״ אמרה ריאון בחצי חיוך מאושר , ולוק הנהן בראשו .
״אנחנו צריכים להגיע אל החוף , לשכנע את השאר לעבור למושבה , ואז לחזור את כול הדרך המפרכת הזאת בחזרה״ אמרתי בייאוש מטילה את ראשי לאחור .
״את תשרדי את זה , את ילדה גדולה״ אמר לוק ציני מחבק אותי ביד אחת ושרירית מושך אותי לתוך החזה השרירי והמזיע שלו.
״אתה מזיע ימגעיל״ מלמלתי אליו ודחפתי אותו בידי מתנתק מגופו השרירי והמפותח , ריאון פרצה בצחוק מתגלגל , ״פעם ראשונה אני רואה את מריה מסרבת לך , לוק?״ שאלה ריאון בחיוך רחב ומתגרה את לוק .
״יש לך מזל שהפעם אין לי כרית לזרוק עלייך״ חייך אליה וזה מה שגרם לי לפרוץ בצחוק מתגלגל כמו של ריאון .
״אתם פשוט סתומים״ מלמלתי כשקמתי על רגליי , הצלחתי לאזור עוד קצת כוחות לפחות עד שנעצור למנוחה נוספת .
״בואו נמשיך״ אמרתי להם כשאני מרגישה עכשיו יותר טוב מקודם , הקושי עוד השפיע עלי אבל עכשיו פחות והכאב ראש שפעם ברקותיי נעלם .
הם קמו על רגליהם , ריאון שוב פוצחת בהליכה ומקדימה אותנו בכמה צעדים ספורים , לוק תלה על גבו שוב את התיק הכבד והתחיל לצעוד לצידי , כשאנחנו מנסים להדביק את הפער בינינו לבין ריאון שכבר מטר או שלוש מלפנינו .