LG

פרק ראשון- דברים שקורים רק לה

דברים שיכולים לקרות רק לה
גב הביט בה כמה דקות.
החיבוק שבא מיד אחר כך נחרט בזיכרונה.
ואז, ממש שנייה אחרי שהוא נגמר היא כבר לא הייתה שם.
הבית הגדול שהייתה בו לפניי מספר דקות נעלם. גב נעלם וההרגשה החזקה של החיבוק נעלם גם הוא.
ילדה קטנה, לא יותר מבת 10 רצה לקראתה בחיוך וצחוק מתגלגל. הכדור שבידיה קיפץ מעלה וכשהגיעה הילדה אל מול לורן היא עקפה אותה בהיסח דעת והמשיכה בדרכה.
דמעות החלו לטשטש את ראייתה של לורן. ג'ורג' היה אמור להגיע כל רגע עכשיו.
בשלוש שנים, בשלוש שנים היא חוותה יותר ממה שאנשים לא חווים בחיים שלמים.
עוד כמה דקות והוא כאן, ג'ורג' המדהים שלה. והוא עומד להגיע. וכל מה שלורן יכלה לחשוב עליו זה גב.

"לורן!" צעקה אמא שלה מהחדר השלישי.
"אה אמא?!" צעקה לה חזרה בייאוש.
"יש לך לימודים היום!" החזירה האמא בצעקה.
"אני יודעת!" צרחה לורן מבואסת.
"כי פשוט היית חייבת להזכיר לי את זה…" מלמלה לעצמה בעודה לובשת את שמלתה השחורה.
את הבושם שמה מיד אחר כך ואז פנתה לסרק שערה שהיה מקורזל מתמיד.
מעולם לא זכרה עצמה הולכת עם אותה שמלה שחורה משחור.
"חבל" אמרה כמעט בלחישה בעודה תופסת את השמלה שנחה עליה עם אצבע ואגודל מכל יד ובוחנת את השמלה.
"חבל שלא שמתי אותה לפני היום" אמרה ומשכה בכתפה כבדרך אגב.
לא הייתה עשירה אומנם, אך חיה חיים טובים. דבר לא חסר לה.
אחיה הקטן ג'ורדן, היה בא לבקר אותה כמה פעמים בשנה ומוסיף לערימת בגדיה עוד כמה מחו"ל.
"את צריכה לחזור" ניסה לשכנעה.
"ג'ורדן, התחלתי חיים פה" אמרה.
"ומה כבר יש לך הפסיד?" שאל בחיוך. היא משכה בכתפיה.
"יש לך גבר? ילדים? משפחה?" תחקר.
"כלל לא מכל אלה" השיבה.
"ובכן? איפה הבעיה בלעזוב את הארץ ולחזור לארצות הברית?" שאל באמת לא מבחין בבעייתיות שבעניין.
"ולאן אחזור? לבית מטר על מטר שיש לי שם?" שאלה בעוקצניות האופיינית לה.
"תחזרי אלינו… תישארי אצלנו עד שתתמקמי" ענה.
"אני לא מוכנה להיות באמצע. אתם עוד נשואיים טריים, סה"כ חודשיים" אמרה בחיוך.
"מיקה מתה עלייך, את יכולה לבוא!" אמר לבסוף.
כל פעם שהגיע לא שכח לחזור על השאלה והיא מצידה לא שכחה את התשובה.

היא למדה משפטים.
היא אהבה את זה, באמת שכן, אבל לא הייתה לה הסבלנות.
כל יום לימודים שלה היא קמה ללא חשק, מתלבשת בקושי,מסתרקת באיטיות מכיוון שידה הייתה כבדה מידיי, מצחצחת שיניים ועושה לעצמה קוקו.
היה לה את הגלימה האופיינית לעורכי דין, לא יצא לה אומנם להשתמש בה, אבל היא ישבה שם בארון, רק מחכה להישלף ממנו.
בכל מסגרת הרגישה טיפה, איך לומר? מיוחדת.
לא ידעה אף פעם למה, אבל תמיד, תאמינו לי.
בתיכון כבר נמאס לה מזה.
מה שלא ניסתה כדי להיות כמו כולם, לא עזר.
כשניסתה לשמוע מוזיקה מזרחית, כי כולם שומעים, כולם הפסיקו לשמוע.
כשהחליטה להפוך לפריקית, אף אחד מהחברים שלה לא הבין מה עשתה.
עכשיו, בגיל 25 היא כבר הפסיקה לנסות, היא פשוט השלימה עם זה שהיא לא כמו כולם.
החברים שלה אף פעם לא העירו לה, אבל היא ידעה שגם הם מרגישים את זה.
והיום, יום ראשון, היא צריכה לצאת לאוניברסיטה.

הייאוש שוב חזר לתקוף.
הצעקות של אימה מהחדר השלישי, משום מה, לא הביאו שום עידוד.
כבר שנה שמחפשת בית משלה, עוד חצי שנה מעכשיו הבית שקנתה יהיה שלה.
בינתיים היא שם, בבית של אימה.
"האוטו לא בחנייה, חניתי ברחוב!" חזרה אימה לצעוק.
"בסדר!" החזירה צעקה.
"שון לקח אותו אתמול?" שאלה.
"לא" השיבה אימה.
שון, אחיה הקטן בן ה-18, שהיה מספר חודשים לפני גיוס היה לוקח את האוטו לפעמים.
משום מה, לעולם האוטו לא חזר למקום, ומעולם לא חזר כמו שנלקח.
לורן ידעה שהוא שותה בשבת בלילה, אבל מה? תלך להלשין לאמא שלהם?
"לורן! אמא! תצעקו חלש יותר!" צעק ושמעו שרק התעורר, שון.
"האוטו ברחוב! אמא החנתה אותו שם… לא נגעת בו, נכון?" שאלה לורן כאשר בודקת בתיק השחור שלה שכל הניירת בפנים.
"לא, לא, תירגעי!" צעק ונשמעה טריקת דלת.

כשהגיעה לבסוף לאוניברסיטה ראתה את חן. הן לכו יחדיו, מתעדכנות במה שלא הספיקו והגיעו לכיתה 3, 4 דקות לפני שהמרצה נכנס.
כאשר הוא הגיע הוא החל מדבר.
לורן שאלה מספר שאלות וכתבה את תשובותיו של המרצה בדפדפת של הקלסר.
מספר דקות לאחר ששאלה שאלה נוספת קרה הדבר המוזר ביותר שקרה לה עד אותו יום (אבקש להדגיש את עד אותו יום, כי ברגע נתון זה היא לא ידעה את המצפה לה 24 שעות מאוחר יותר).

החדר החל מחשיך לאיטו.
לורן עצמה עיניה בחוזקה לא מבינה את הנעשה מסביבה.
פתחה את עיניה ומולה חושך מוחלט.
עצמה בשנית את עיניה ומתפללת שכשתפקח אותן תראה דבר מה, לא משנה מה.
באותה שנייה לא היה אכפת לה מה תראה כל עוד תראה.
כאשר פתחה עיניה התגלה לפניה החדר, אך שונה משהיה. חשוך במעט, האנשים מסביבה לא היו שם יותר, הלוח שעליו המרצה כתב היה לפתע ריק.
היא קמה ממקומה בבהלה.
כאשר עיניה עוברות ברפרוף על הכיתה הדוממה שמעה לפתע דלת נסגרת.
מרחוק הצליחה בקושי לראות אדם עומד שם.
גבוהה, בעל קוצים, שרירים. את פניו לא ראתה.
"לורן…" לחש הגבר.
"מ… מי? מה? מי זה?" שאלה בחשש.
"קוראים לי גב" אמר הגבר והתקדם מספר צעדים לכיוונה של לורן.
על כל צעד שלו, היא הלכה שתיים אחורה.
"את רוצה לחזור? נכון?" שאל בקול רך.
"כ… כן" מלמלה.
"עצמי את עינייך התכולות וספרי עד 10 ופתחי אותם…" אמר והחל חוזר על צעדיו.
"איך אתה… הצבע… טוב…" אמרה.
לפתע עצר מלכת.
"חשוב שתפתחי אותן לאט!" צעק לפתע.
"אחרת מאור עינייך יכבה" אמר והמשיך בדרכו לעבר החושך ששרר מחוץ לכיתה.
היא חשבה לשניות מספר ולבסוף עצמה עיניה, ספרה, ופתחה את עיניה באיטיות, חשש ופחד גדול.
כאשר פקחה אותם רבים היו מעליה בניסיון להחזיר את הכרתה.
"היא ערה!" צעקה חן באושר אדיר.
"לא להזיז אותה!" צעק המרצה.
"לורן, לכי בבקשה לאחות" אמר המרצה.
לורן קמה לאיטה והלכה לאחות האוניברסיטה. למשך כמה שעות טובות הייתה מאופסת על עצמה.
היא נכנסה למכונית שלה ופשוט בהתה בכביש.
כשהגיעה לרמזור חשבה על אשר התרחש עד שמישהו צפצף לה לנסוע.
היא הגיעה לביתה ולא אמרה מילה וחצי מילה לאף אחד. היא רק נכנסה לחדרה בטריקת דלת ונשכבה במיטה ובהתה בתקרה.
" גב… מי זה גב?" חשבה, וחשבה, וחשבה. במשך שלוש שעות רק חשבה על גב.
ולאחר 3 שעות אלה נרדמה.
8 שעות מאוחר יותר קמה על רגליה והסתובבה בחדרה משחזרת את אשר קרה.
(רק להזכירכם כי עברו לבינתיים 11 שעות מאותו רגע הזוי לחלוטין).
זה היה כשבוע לפני ראש השנה, כמו כל משפחה נורמלית צריך היה ללכת לעשות קניות, ולמעשה, כיצד תוכל ללכת למכולת הגדולה של השכונה שלה? כי אם תלך חבריה בוודאות יהיו שם גם כן לקניות לארוחת ראש השנה. בנוסף לכל אלו נועם תהיה שם ותשאל אם יכולה להצטרף לארוחה של המשפחה של לורן.
ואימה מצידה תגיד כן בשמחה ולורן מהצד תרצה להרוג עצמה עם כל מה שיגיע ליד.
ומילא נועם וכל החברים, ומה עם כך שצריכה להסתובב שם כאילו דבר לא קרה רק לפני 11 שעות?
בעודה מנסה להבין כיצד תעשה זאת אימה תפסה בידה הימנית.
"קדימה, גם אחיך מצטרף" לורן חיפשה את אחיה בעיניים, אך לא ראיתיו וחזרה לשקוע במחשבותיה שאפשר להבין כי ממזמן לא היו רלוונטיות, במיוחד לאחר שהייתה ליד שון באוטו של אימה.
כשסוף סוף הגיעו למכולת, המקום נראה ללורן לפתע מפחיד ומאיים.
העגלות שעברו לידה נראו כאילו מנסות לפגוע בה או במשפחתה בכוונה תחילה.
רבים הסתכלו עליה כשחמקה מן העגלות העוינות , אך כאשר רצתה להגיד סליחה והייתה צריכה להביט עליהם? כולם לפתע היו נראים כמו גב, טוב, מה שראתה מגב.
הם בילו שם את השעה וחצי הבאות
את הנסיעה הלוך ושוב לורן עברה בבהייה בכיסא שמולה.
בינתיים, הנסיעות הלוך ושוב לקחו עוד חצי שעה מהזמן.
13 שעות עד עכשיו.
בשעתיים הנוספות הבאות עברה לורן על תמונות הילדות שלה מהאלבומים לבדוק אם היא מזהה שם ילד שהיא שכחה במקרה ששמו… טוב אתם יכולים לנחש אך נזכיר זאת בכל זאת, גב.
15 שעות כעת.
היא ירדה אל הסלון בחיפוש אחר אימה וכשמצאה אותה לבסוף הן דיברו שעה וחצי. בדרך כזו או אחרת כשהן דיברו הצליחה לורן לשאול שאלות שונות כדי להבין מאימה אם הייתכן שהיא מכירה מישהו בשם גב.
שעה וחצי ישבה וחקרה בלי משים את אימה שלא חשבה ושמה לב כי חוקרים אותה.
לאחר שעה וחצי זו הבינה לורן שאימה לא מכירה או זוכרת אף אחד בשם גב.
אימה הלכה לישון ולורן הלכה אל הספה ובכתה חרישית, שמא מייאוש, שמא מפחד.
לאחר חצי שעה קמה מהספה, לאחר שהייתה מאופסת על עצמה והפסיקה לבכות.
17 שעות.
לאחר מכן ראתה טלוויזיה והסתכלה על החדשות באינטרנט.
היום היה כל כך מעייף שהלכה מיד אחר כך לישון שוב פעם.