מוחלפות פרק 1

״כפי שאת בוודאי רואה, המקום עוצב בקפידה על ידי המומחים בתחום״ נשמע קול נעלי העקב של גברת פלדמר. ״הכיתות מחולקות לפי גיל ואת הילדים מלמדים מורים פרטיים ״ קצב צעדיה היה. מהיר, משמע היא מנסה לעמוד בקצב של מישהו. ״כן, טוב וכאן הכיתה נמצאת״
דלת הכיתה נפתחה ובפתח עמדה גברת פלדמר לצד אישה בלונדינית. היא נראתה בסביבות גיל השלושים. מסודרת בקפידה. חליפה המותאמת לנעליים, שיער שנאסף באדיקות על הראש,העגילים עדינים ואיפור קל, כמעט בלתי מורגש. כל אלה היו יכולים להיות בגדיה של אישה ממוצעת אך משום מה הייתה לי הרגשה חזקה שהיא לא בדיוק אישה ממוצעת. שיש לה כסף. יותר כסף ממה שראיתי כל חיי.
״ליין אדאמס ?״ קולה של גברת פלדמר קטע את אבחוני ״העמדי בבקשה.״
הרגשתי את פניי משנים את צבעים לאדום כאשר כולם הסתובבו להביט בי. נעמדתי בחשש. תנשמי עמוק, שיננתי לעצמי.
״גשי הנה.״ קראה גברת פלדמר בקולה התקיף.
התחלתי לצעוד לעבר הדלת. צעד, נשימה, צעד, נשימה, אמרתי לעצמי, מנסה להרגיע את עצביי. הרגשתי את מבטה של האישה הבלונדינית סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. מה הן רוצות ממני?
״תודה רבה,״ פנתה גברת פלדמר אל התלמידים בכיתת הקריאה ״ועכשיו תחזרו לעניינכם.״ היא סגרה את הדלת ופנתה אליי ״ואת בואי איתנו״ והתחילה לצעוד תוך כדי דיבור  ״העלמה אדאמס, כמו שאת רואה לידי נמצאת גברת אמור. גברת אמור הייתה עורכת הדין של הורייך. אני אומרת הייתה מכיוון שהם כבר אינם בין החיים. התאבדות משותפת. אבל אני רואה שהגענו לחדר שלך אז את השאר גברת אמור תסביר.״ אמרה ופנתה הלאה משם.
״שלום,״ הושיטה לי גברת אמור את ידה ״את יכולה לקרוא לי אנה.״
״שלום.״ לחצתי את ידה בקרירות.
״טוב, אז כמו שגברת פלדמר אמרה הורייך כבר אינם בין החיים ובצוואתם הם הורישו לך את כל רכושם בתנאי שתבואי לגור בביתך לפחות למשך שנה.״ הסבירה אנה.
״כשאת אומרת ׳ביתך׳ את מתכוונת איפה שהם גרו?״ שאלתי.
״כן. אני מתכוונת לאיפה שהם גרו.״ אמרה ״אם תקבלי את התנאי אשמח שנצא במהירות, ההלוויה תתקיים מחר בערב.״
״אוקיי.״ עניתי.
״את לא רוצה לארוז את חפצייך?״ שאלה בתמיהה.
״אהה, כן, בטח.״ עניתי והתחלתי לסדר את מעט החפצים שהיו לי. רק החפצים שמקבלים מבית החינוך, הדברים הרגילים. יש ילדים שמקבלים חפצים מההורים שלהם אבל לא אני. הוריי לא הביעו בי כל התעניינות. לפחות עד עכשיו.
״זזים?״ שאלתי כאשר סיימתי.
״את לא רוצה להפרד ממישהו?״ שאלה בניסיון להיות נחמדה ״חברים?״
לא. אין לי חברים פה. אלא אם כן אני מחשיבה את אדם. אבל אני לא כל כך בטוחה בזה. ״לא.״ עניתי.
 ״אז…אוקיי, בואי ניסע!״ היא לקחה את המזוודה שלי והתחילה ללכת.
״את מודעת לזה שהיציאה היא מהצד השני, נכון?״ אמרתי בחיוך.
״ברור״ היא חייכה במבוכה והתחילה ללכת בכיוון הנכון. כשאני בעקבותיה.
הנסיעה לקחה הרבה זמן אבל לא שמתי לב לזמן. הייתי עסוקה בלימוזינה הלבנה שבאה לקחת אותנו לשדה התעופה. למטוס הפרטי שלקח אותנו לאחוזה. לבית החדש והעניק שפתאום יש לי. והוא היה ענק. ענק כמו בית החינוך. רק שבית החינוך נועד לאחסן מאות ילדים וילדות ואילו הבית הזה היה שייך לזוג אנשים. ועכשיו לי.
עקבתי אחריי אנה עד לכניסה לבית, עוקפות בדרך מספר מזרקות וגנים מטופחים. אנחנו עולות במעלית עד לקומה הכי עליונה ושם אנה אומרת ״טוב, אז זה החדר שלי אני יהיה בחדר 53 קומה 4 אם תצטרכי אותי ונראה לי שאני ישאיר אותך לבד, לישון קצת. את בטח מותשת אחרי הנסיעה.״ אמרה ״ארון הפיג׳מות הוא הארון שהכי קרוב למיטת החלון והחדר האמבטיה נמצא בהמשך, תהני.״ הסתובבה ויצאה.
הדבר הראשון שעשיתי היה לקפוץ על המיטה הקרובה ביותר, מיטת החלון. היא הייתה מדהימה. למרות שזאת הייתה רק מיטה היא הייתה אחד הדברים המדהימים ביותר שחוויתי עד אז. כל כך נוחה. כל כך רכה. כאילו כל שריר שלי נמצא בדיוק במקום.
הדבר האחרון שעשיתי לפני שנירדמתי היה לחייך, אני יכולה להסתדר עם זה.