משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (18 מוקדש ליויו! ❤)

(תרדו לרציתי להוסיף)
אני ואל יוצאים מהמקלט שליד חדר הפיזיקה. אני אפילו לא אומרת לו תודה על זה שהוא הציל את חיי ורצה לחפש את המשפחה שלי, או יותר נכון את מה שנשאר ממנה.
״ארינה!״ הוא קורא. ״לאן את הולכת?״
״לחפש את המשפחה שלי,״ אני אומרת.
״אני אעזור לך.״ הוא אומר. ״איך הם נראים?״
אני מופתעת מהצעתו. ״טוב.. לברי יש שיער חום בהיר כזה, היא די נמוכה.. והיא אמורה לעבוד עכשיו ביער. לצ׳ייסה, אימא שלי, יש שיער חום קצר והיא אמורה להיות בבית שלי, מספר 6 בשכונת המנצחים.״
״אין בעיה,״ אומר אל ופונה ליציאה. אני קוראת לו ׳תודה׳ חטוף ורצה לחפש את טיילר, אחותי התאומה והחברה הכי טובה שלי.
לפי המערכת של הכיתה שלנו, היא אמורה להיות בכיתת המדעים. אני רצה לשם ומגלה, למרבה ההקלה, שהיא לא נמצאת שם.
אני פונה לצאת מהחדר ורואה כמה רוםאי טיפול נמרץ נושאים מספר אלונקות. אני מבחינה בשיער מתולתל זהוב-חום, שמבצבץ מאחוריהם. ובלי לבדוק אני ישר מזהה מי זו.
טיילר.
״תעצרו!״ אני צורחת. הם מביטים בי ומניחים לרגע את האלונקה על הרצפה.
״תבדקו אותה.. בבקשה..״ אני לוחשת בהיסטריה.
רופא אחד מוציא מכשיר ומניח אותו על החזה העולה-יורד של טיילר. אני רואה איך הקווים שמסמנים את פעימות ליבה קופצים ועולים, יורדים ונחים. ואז מגיע קו, קו המוות..
והקווים מתיישרים.
״אני.. כל כך מצטער, גברת מייסון,״ הוא אומר, וטופח על כתפי בעידוד.

אני מביטה על הפס הדק והישר להפחיד, וכמעט יכולה לשמוע את יריית התותח שלה המבשרת על מותה של עוד אישה אהובה, אחותי החורגת, טיילר…..
״לא!!!״ אני צורחת ומכה באגרופיי על הרצפה. ״טיילר!״
״גברת מייסון,״ ממלמל הרופא. ״בבקשה הירגעי-״
״אני לא אירגע!״ אני צורחת בהיסטריה. ״תנסו להחיות אותה!״
״אי-אפשר,״ אומר הרופא. ״היא.. מתה.״
״לא!״ אני רצה לקפטריה ומפילה מדף שלם של בקבוקים. המיץ נוזל מהם על הרצפה, ואני מדמיינת שזה דמה של טיילר… טיילר המסכנה..
ואני מאבדת את ההכרה.

הדבר הבא שאני מודעת לו זה אל, שרוכן מעליי בדאגה.
״את בסדר?״ הוא שואל.
אני מתרומת מייד למראהו. ״צ׳ייסה.. ברי..??״ אני שואלת בקושי.
״מתות.״ הוא אומר ודמעות נקוו בעיניו. ״את ברי מצאתי מרוסקת מתחת לעץ אלון ענקי, ואת צ׳ייסה בכלל לא ראיתי.״
אני מרגישה בדמעות עולות. ״לא..״ אני מתייפחת. ״איל כל החיים שלי.. ברגע אחד..״
״אני יודע.״ הוא אומר ומחבק אותי. חמימות מוזרה עוברת בי. ״אני עברתי את זה.״
אני מתייפחת עליו עד שכבר נגמר לי הכוח, או הדמעות, או הרצון לחיות.
״את רוצה לשתות משהו?״ הוא שואל אחרי משהו שנדמה כמו שנה.
״כ-כן.״ אני אומרת כמו ילדה קטנה. ״אני רוצה תפוז.״
״בסדר..״ הוא אומר ומחייך אליי חיוך עצוב. הוא הולך למטבח שנמצא במקום הזה ומקלף תפוז כתום בעזרת אולר.
״איפה אנחנו, בכלל?״ אני שואלת אותו.
״בבית שלי.״ אומר אל ומגיש לי פרוסות תפוז על צלחת סדוקה. ״ברוכה הבאה.״
״תודה.״ אני אומרת. ״אל..״
״כן?״ הוא מביט בי במתיקות.
״תודה..״ אני ממלמלת. ״על הכל.״
״אין בעיה,״ אומר אל ומלטף את שיערי.
״את שמעת פעם על החזרת טובות?״ שואל.
״כן.״
״אז אני פורע את החוב שלי..עכשיו. ״
אני צורחת קלות. ״מה אתה רוצה?״ אני שואל ומתקרבת אליו.
״את יודעת מה,״ הוא אומר לי ומנשק אותי.
אני מרגישה כאילו אל החזיר לי את כל האנשים האהובים שמתו לי: צ׳ייסה, ברי, טיילר, תומס, ג׳ין ואבא שלי שבקושי זכיתי להכיר. ואולי היה לנו ילד משותף יום אחד, שיעזור לי להגשים את מטרתי: לעזור בהפלת הקפיטול.

-סוף החלק הראשון-