Alice in the land of reality – פרק 1 חלק ב'

אליס החלה לנסות למצוא את דרכה לשיעור היסטוריה, ובדרכה בטעות יצאה מהכניסה האחורית של הבניין.
במערכת השעות שקבלה, היה כתוב: "בניין משני 3, קומה 2, חדר 10".' אבל… איזה בניין הוא דווקא בניין 3? ואיפה הכניסה אליו בכלל?' תהתה וניסתה למצוא את דרכה.
לפתע היא הרימה את ראשה מהדף ושמה לב לנוף שניצב מולה: יער בעל עצים גבוהים, כהי עלים וצפופים. 'יער…' חשבה לעצמה. 'יער גדול וסבוך, כמו בסיפורים. כמו היער שאליו רצה אליס.' כמו רוב מחשבותיה, המחשבה זרמה לכיוון אליס בארץ הפלאות. אבל אליס ניערה את ראשה במהירות כמנסה לזרוק את קו המחשבה החוצה מראשה. 'להתמקד.' הורתה לעצמה. לפתע היא ראתה את הנער ממקודם, זה שנעלם. הוא היה שעון בגבו על אחד העצים שמולה, ומבטו היה נעוץ בה – קריר וחסר רגש. בוחן.
"אתה!" היא אמרה בבהלה. היא החלה לרוץ לכיוונו, ובמהירות לא עצרה את עצמה ונכנסה לתוך היער, בלי לשים לב לכך שהוא נעלם. שוב. היא קרסה על ברכיה בתסכול והרימה לרגע את ראשה, בוחנת את הסביבה. היער היה דומה בצורה מפחידה ליער מחלומה. הוא מעבר לדומה, הוא היה זהה. אליס הסתובבה למשמע צחקוק שנשמע מאחוריה. היא הביטה בדמות הנער שנשען על העץ, שערו היה שחור עם גוונים סגולים וורודים בקצה. ועינו השמאלית הוסתרה על ידי שערו.
"אבדת?" הוא חייך, חיוכו היה חתולי. הנער התקרב אליה בדילוגים קטנים. 'הוא מבית הספר' חשבה אליס כשהביטה בבגדיו. אך הם היו מסורבלים: הג'אקט היה נפול עד המרפק, הנער הסתיר את ידיו מתחת לשרוולים
במכנסיו, צד אחד היה מקופל בצורת שלושה-רבעים בעוד הצד השני גולש כמכנס רגיל.
"או שאת מבריזה. את יודעת, זה לא טוב להבריז ביום הראשון שלך." הוא צחקק פעם נוספת. אליס שמה לב לכך שעיניו היו צהובות, כמו עיני חתול.
"אבדתי. אני לא מבריזה, בשונה ממך…" אליס מלמלה, בוחנת שוב את הנער בעל המראה המוזר.. הנער צחקק פעם נוספת, מסתובב ומתקדם לעבר היציאה.
"בואי אחריי, אליס, את צריכה להגיע לשיעור שלך, לא?" הוא חייך, ניביו היו בולטים משאר שיניו. 'חתול..' אליס חשבה לעצמה.
"איך קוראים לך?" היא הביטה בו בזמן שהלכה לצידו.
"שמי לא חשוב כרגע." הנער אמר.
"אין לך שם?" היא תהתה.
"לכל אחד יש שם, בלי שם, לא קיימים, האין כך אליס?" הנער הביט בה בחיוך.
היא הביטה בו מבולבלת, לא מבינה את כוונתו. "איך אתה יודע איך קוראים לי?" היא שינתה נושא.
"כל אחד יודע איך קוראים לך." הנער דילג מעט וחזר ללכת רגיל.
"אז איך קוראים לך?" אליס התעקשה, רוצה לדעת את שמו.
"כמו שכבר ציינתי, שמי לא חשוב." הם יצאו מהיער. הנער תפס בידה וקירב אותה אליו.
"מה אתה עושה?!" היא נבהלה.
"הבניין הזה הוא הבניין שאת מחפשת." הנער חייך, מצביע על אחד מהמבנים.
"תו-תודה…" היא מלמלה.
"צ'שייר." הנער המשיך לחייך את חיוכו החתולי.
"סליחה?" אליס הרימה את גבתה, תוהה למה הוא מכניס את שמו של החתול.
"הכינוי שלי הוא צ'שייר, אבל את יכולה לקרוא לי צ'שי." צ'שייר הסתובב והלך לעבר המבנה הראשי.
"לאן אתה הולך?" אליס צעקה אליו.
"אל הכובען!" צ'שייר צעק בחזרה. "ותשבי רחוק מהזחל אם את לא רוצה להריח כמוהו" צ'שייר הביט בה, עיניו הצהובות בהקו בערפל שהיה.
"אתה מטורף." אליס אמרה. זה היה הדבר היחידי שיכלה לחשוב עליו באותו רגע.
"האין כולנו כאן מטורפים, אליס?" צ'שייר צחקק ונעלם כמו הנער ההוא.
אליס הביטה סביבה והתקדמה במהירות אל עבר המבנה, בידיעה שהיא כבר מאחרת לשיעור היסטוריה.

———————–

'לפחות לא איחרתי' אליס חשבה לעצמה בזמן שהיא בוהה למרחק. מאז הגעתה לשיעור, עברו חמש דקות מהתחלתו, והיא בילתה בחוסר מעש עוד עשר דקות.
הילדים האחרים בכיתה נראו מוכנים לכך: אחד מהם קרא ספר, כמה דיברו ביניהם כשישבו במעגל שיצרו מכמה שולחנות, ואחת ישנה.
בדיוק כשאליס התלבטה האם המורה החליט להבריז מהשיעור או שזו הנורמה, הדלת נפתחה בעוצמה.
הדבר הראשון שנכנס לחדר היה ריח חזק של טבק. הדבר השני היה אדם שנראה בסביבות השלושים לחייו, שיערו היה שחור ומבריק ונתן את הרושם שלא סורק מאז שהיה נער. עיניו היו ירוקות וכמעט זרחו על רקע פניו החיוורות, שאותן עיטרו כמה זיפים. הוא היה לבוש בחלוק מעבדה וכיסיו היו מלאים בסיגריות בצורות וגדלים שונים. בעוד שאליס החלה לחשוד שהוא סוחר חומרים כזה או אחר, הוא פתח את פיו. "סליחה על האיחור, תלמידים, הייתי עסוק בענייני בית ספר חשובים."
אחד התלמידים לחש לחבריו: "כמו מה, להיות בחדר שלך ולעשן…?"
המורה כיוון אליו את מבטו. "בפעם האחרונה שבדקתי, אני הייתי זה שנותן לך את הציון. אם אני אומר שהייתי בעיניי בית ספר חשובים, בשבילך הייתי בעניינים אלו." הוא לקח נשיפה מהסיגרייה והמשיך. "היום, תלמידים, היינו אמורים ללמוד על ההיסטוריה של הכנסייה האנגליקאנית, אבל בגלל שהנושא הזה ממש לא מעניין אותי, נלמד על ההיסטוריה של המצרים הקדמונים במקום."
כל התלמידים החלו לסדר בחזרה את השולחנות. המורה החל לחלק דפים שברובם היו קשקושים כאלו או אחרים. אליס שמה לב שהוא נעצר ליד השולחן שלה, ומיד לאחר שנתן לה דף שמאחוריו קושקשו חישובים של מחירי סיגריות, הוא בהה בה."את חדשה פה, נכון?"
"כן." ענתה אליס.
"ידעתי! נכון שאני לא טורח לזכור את רוב התלמידים שלי, אבל ידעתי שאת לא היית כאן קודם! אז… מה שמך, גברת צעירה?"
"אליס וויליאמס."
"ברוכה הבאה לבית הספר שלנו, אליס וויליאמס. שמי וינסנט גרינסיגר, אבל את יכולה לקרוא לי מר וינסנט\מר גרינסיגר\וינס מלך ההיסטורייה או הזחל"
'הזחל? רגע, וינס מלך ההיסטורייה….?!' אליס חשבה לעצמה בפליאה 'אולי היה עדיף שהוא לא היה מגיע אחרי הכל…לבהות בקיר במשך חצי שעה זה לא כזה נורא' אליס חשבה. 'תשבי רחוק מהזחל' קולו של צ'שייר הדהד בראשה. 'הזחל…' היא חשבה פעם נוספת כשראתה את וינסנט מתרחק ממקומה.
אך רצף המחשבות הזה נקטע כאשר מר גרינסיגר קרא לילד שאותו הוא כינה "הילד בלי החברה", וביקש ממנו להקריא מן הדפים את החומר של השיעור.. לפני שהילד הספיק להקריא, הצלצול להפסקה נשמע. אליס קמה במהירות ויצאה מהכיתה, מתרחקת מסירחון הטבק שהתפשט בכל רחביה.

——————————-

אליס יצאה משער בית הספר, רואה מרחוק את הג'יפ השחור של כריס.
"איך היה היום?" הוא חייך בזמן שאליס התיישבה וחגרה את עצמה.
"היה היום די… מוזר, אני מניחה." אליס משכה בכתפיה, לא יודעת כיצד להסביר את אירועי היום. "יש בבית ספר הזה המון ילדים מוזרים אבל… מעניינים." אליס חייכה, היא נזכרה בנער ההוא, זה שמופיע ונעלם. הוא סקרן אותה, משהו בו משך אותה אליו. היא רצתה לדעת עליו עוד ולשמוע את קולו.
"מוזר זה לפעמים טוב, תראי את אבא שלך." כריס צחקק בזמן שנסע.
"אם כבר מדברים עליו, איך הוא מרגיש?" אליס הביטה בכריס.
הוא הנהן בחיוך, ממשיך להביט בכביש. "הוא עובד במאפיה, די מצליח לו," הוא אמר. "אבל יש אנשים שמביטים בו מוזר כשהוא עושה את שתי הקוקיות הקטנות האלו שלו." כריס נאנח, נזכר כיצד ריצ'רד יצא אל הלקוחות עם הסינר הורוד ושתי הקוקיות הקטנות והחומות.
"אני שמחה שהוא מאושר." אליס חייכה, מדמיינת את אביה מחלק ללקוחות בחיוך גדול את המאפים הנהדרים שלו.
הם נעצרו מול המאפיה שהייתה מתחת לבית שלהם. בחלון הראווה הוצגו העוגות הקטנטנות והמקושטות בקישוטי גיבורי על, דמויות מצוירות, כיתובים על אהבה ועוד. 'אבא באמת מוכשר' אליס חשבה לעצמה בחיוך כשנכנסה למאפיה, הפעמון הקטן שהיה מעל לדלת צלצל. ריצ'רד צץ ממתחת לדלפק. שערו היה אסוף בקוקו קטן.
"אליס! איך היה היום הראשון?" הוא ניגש אליה, מחבק אותה בחוזקה. "יש לך ריח של סיגריות… את עישנת?!" הוא אמר בדאגה, מביט בה.
"לא! אני לא מעשנת! אבל המורה להיסטוריה שלי כן." אליס נאנחה כשנזכרה בווינסנט וריח הסיגריות החזק שנדף ממנו.
"המורה להיסטוריה שלך מעשן בכיתה? אתם צריכים להתלונן על זה! איך קוראים לו?" אביה אמר בדאגה, מוציא פתק קטן מכיס סינרו.
"וינסנט, או כמו שהוא אוהב לקרוא לעצמו, וינס מלך ההיסטוריה." אליס גלגלה את עיניה. כריס פרץ בצחוק רם למשמע הכינוי.
"'וינס מלך ההיסטוריה'?" כריס המשיך לצחוק.
"כריס, לך תביא את מגשי העוגות מהמטבח." ריצ'רד הצביע אל דלת המטבח, מנסה להסיח את דעתו של כריס.
"אבא, אתה לא צריך להתלונן, אני אסתדר." אליס חייכה.
"אני רק רוצה את הכי טוב לבת שלי." ריצ'רד חייך, לא יכול להתנגד לחיוכה המתוק של ביתו.
"פגשתי מוזרים יותר מוינסנט היום בבית הספר." אליס הלכה לעבר הדלפק, מכינה לעצמה תה. "רוצה?" היא הביטה באביה שנד בראשו.
"אילו מין מוזרים פגשת?" ריצ'רד אמר בזמן שהלך בחנות וסידר את מגשי העוגות ביחד עם כריס, שהיה גבוה ממנו בכמה סנטימטרים.
"נערה שלא באמת אכפת לה מהשיעורים וכנראה יכולה להשיג כל מה שהיא רוצה, נערה אחרת שהייתה ביחד עם הנערה ההיא וניסתה לחקות אותה בהכל. היה לה שעון כיס והיא הייתה מאד שטוחה." אליס ציינה את העובדה האחרונה, מחשבותיה נדדו שנית למראה הנערה ההיא.
"המקובלת והשפוטה, אני חושב שהשפוטה בסוף תגלה סוד אפל מהעבר." כריס אמר.
"בשיעור כימיה היה ילד שכל הזמן הסתכל בספרים. וגם אחרי שהשיעור הסתיים, הוא נשאר בכיתה והתעסק בשיקויים. הוא היה מאד שקט, לעומת הנערה שהייתה יחד איתו. היא הייתה מאד נחמדה." אליס חייכה לזיכרון של דארסי ואדגר.
"המתבודד והחברה הכי טובה. אם היא מחר תקפוץ עלייך בחיבוק בבוקר, תזכרי שהיא תעשה את זה כל פעם שתיפגשו." כריס העיר פעם נוספת. ריצ'רד שתק, ממתין להמשך התיאורים של ביתו.
"אחר כך, היה נער מוזר כזה, עם עיני חתול! הוא היה לגמרי מטורף ודיבר על כל מיני דברים מוזרים! ואז הוא הלך להציק לנער המעבדה." אליס סיפרה בהתרגשות על צ'שייר.
"דמות המטורף… הוא יותר מתאים לסרטי אימה מאשר לדרמות בית ספר." כריס אכל מאחת העוגות הקטנות שקושטה בלב.
"אל תאכל מהעוגות! זה בשביל הלקוחות!" ריצ'רד אמר בכעס מזוייף, לא מסוגל לכעוס על כריס.
"ומה עם מה שאני מרגיש? גם לי מתחשק לפעמים עוגה." כריס המשיך לאכול מהעוגה הקטנה.
"אתה יודע שאני יכול להכין לך בכל זמן שתרצה." ריצ'רד נאנח וכריס חייך כמו ילד קטן.
"והיה גם את הנער ההוא…" קטעה אליס את שיחתם. שניהם הביטו בה במבטים מבולבלים. ריצ'רד נעמד במקום, דומם, בעוד כריס המשיך לאכול מהעוגה הקטנה.
"הוא כל הזמן היה ליד היער. הוא הופיע לנגד עיניי ואז, כשמבטנו נפגשו, הוא נעלם כהרף עין." אליס נאנחה.
"אני מריח אהבה באוויר…" כריס מלמל.
"לא, אתה מריח את ריח העוגות באוויר. זה דומה. גם זאת אהבה." ריצ'רד אמר במבט רציני והלך לעבר המטבח.
"אני לא חושב שאבא שלך מרוצה מה…התאהבות הקטנה שלך." כריס לקח עוד עוגה קטנה שהונחה באחד המגשים.
"זו לא התאהבות, זו רק… סקרנות." אליס משכה בכתפיה בחיוך, נזכרת במראה הנער. מראה שלא ראתה כמוהו בכל חייה.
"אם אתה תמשיך לאכול מהעוגות, אתה תצטרך לשלם על כל החנות." אליס אמרה באדישות בזמן ששתתה את התה.
"אם אבא שלך יהיה מאושר מזה, אני לא רואה בעיה." כריס חייך. שניהם צחקקו מעט כשריצ'רד נכנס לחנות במבט מבולבל, לא מבין מה פשר הצחקוקים.