פרח הלוטוס שלי- פרק 7

כמעט חצי שנה עברה מאז שארזנו את החפצים שלנו וטסו הנה, לצד האחר של הכדור שבו הכול מתנהל כול כך אחרת מהבית. חצי שנה מאז שאני מדבר בשפה אחרת. חצי שנה שבה אני אוכל אורז יום יום ומתעורר בחמש בבוקר כדי להספיק את האוטובוס אל התיכון.
חצי שנה, מאז הפעם ההיא שבה דרכה כף רגלי על האספלט בשדה התעופה אז, בשעת בוקר מוקדמת. חצי שנה שבה כמעט כול יום, ישבתי עם סונג ג'ו על הגג וצחקנו ושוחחנו וחלקנו כול מיני שטויות בינינו. חצי שנה שסונג ג'ו הוא חלק מהחיים שלי, וחודש, כבר חודש שהוא לא מגיע לבית הספר.
ככול שהימים עוברים אני מבין כמה בעצם התרגלתי אליו, אל הנוכחות התמידית שלו לידי גם אם לא באמת היה לידי. בכיתה, על הגג, אני מבין עכשיו כמה שסונג ג'ו הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הבדיחות שלנו, השיחות השטותיות, השיחות הרציניות, המבטים השובבים, הצחוק הרועם- אני מבין עכשיו כמה שהוא חסר לי, כמה שאני מתגעגע לנוכחות שלו, אפילו לזמנים שבהם כול מה שעשה לידי היה לשתוק. אני מתגעגע לדברים הקטנים שחלקנו, מתגעגע לקול העמוק והיציב שלו, לחיוך השובב שלו. אף פעם לא תיארתי לעצמי כמה כואב זה כשמישהו הופך לחלק מהחיים שלך ופתאום ללא שום התרעה מוקדמת נעלם ולא חוזר. כשאני חושב על כך שאולי לא אראה אותו יותר אני מרגיש כאילו מישהו לוחץ לי על הגרון ומונע מהאוויר להכנס אל תוך הריאות שלי. אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, כי זה מדכא אותי.
אני מנסה להשלים עם העובדה שהוא כבר לא מגיע לבית הספר.
בבית הספר, מעמיסים עלי עבודות ואני לא מצליח לעמוד בקצב. הציונים שלי לא הכי טובים, אבא אומר שאני צריך להשתדל יותר, הוא אומר שאני צריך לרצות טיפה יותר ושהכול יהיה בסדר. אבל אני לא מצליח להתרכז כי הדאגה מטריפה אותי.
עכשיו, אני מנסה לפתור כמה תרגילים במחברת שלי אבל מהר מאוד מתייאש ומניח את הראש על השולחן, אני מחכה להפסקת הצהריים. אני בוהה בנקודה על הקיר בכיתה, ג'ונג לידי. בחוץ גשם יורד והלב שלי טיפה כואב. אני עוצם עיניים ומניח ידיים על האוזניים בשביל לא לשמוע את הגשם. הגשם ממשיך לרדת, ואני נזכר בסונג ג'ו ופעם ההיא שרצנו בגשם,- הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני נזכר שסיפר לי על הגור של צ'צ'י שמת, אני נזכר במבט העצוב שהיה בעינייו, המבט העצוב והשבור ביותר שראיתי מימיי. אני נזכר שרציתי לחבק אותו באותו רגע אבל רק אמרתי שאני מצטער.

בכול בוקר כשאני מגיע לכיתה ורואה את המושב הריק מאחור אני מרגיש כאילו שסוטרים לי, אני לא יודע למה אני עושה את זה, כאילו בזה שאני ארצה שהוא יהיה שם הוא יהיה שם.
בכול בוקר אני מחליק לכיסא שלי, מסמן עוד איקס קטן בפינה הימנית של השולחן ומניח ליום לחלוף.
ג'ונג לידי מתחיל לדבר, מעדכן אותי בכול מיני רכילויות. אני חייב לו הרבה לג'ונג הוא עוזר לי לכתוב כמו שצריך ונותן לי להעתיק ממנו את השיעורים מבלי שאני מבקש.
עכשיו, הוא תופס את המקום של סונג ג'ו. אני יושב איתו על הגג בהפסקות, חולק איתו את הכריך עם הקציצות שלי ונותן לו כול מיני ממתקים שאמא שמה לי בתיק.בפעם הראשונה שהראתי לו איפה אני תמיד יושב, הוא אמר שזה מקום נחמד ואמר שהוא מבין למה אני אוהב לשבת פה.
אנחנו יושבים על הגג עכשיו, השמיים מתבהרים טיפה, עדיין קריר מעט אבל נעים מספיק בשביל לשבת בחוץ. אני נותן לו את שקית הצ\'יפס שלי בזמן שאני אוכל את הכריך עם החביתה שלי, כששאלתי אותו אם רוצה הוא צחק ואמר שהכריך נראה יבש. צחקתי גם, כי אני יודע שפה, לא כול כך אוכלים לחם. אם לנו יש לחם, להם יש אורז.
"ההפסד שלך." אני אומר, צופה בו פותח את שקית הצ'יפס ומתחיל לכרסם את העיגולים הדקים והפריכים. פתאום הוא אומר שיכול להיות שסונג ג'ו לא יחזור ללימודים יותר, אני שותק, מפסיק ללעוס לרגע.
"זה מה שאומרים. היי, אתה מקשיב?" הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור שלו, ומנער אותי.
"כן,כן. אני מקשיב." אני ממלמל, מנסה לא להחנק מגוש הלחם שמסרב לרדת לי בגרון.
הוא צוחק ואז מניע את ראשו מצד לצד.
"מה יש לך?" הוא שואל.
אני נושך את פנים השפה שלי, בולע בכוח את גוש הלחם ומצטער שלא קניתי בקבוק מים. הוא ממשיך להביט בי, ואני אוזר אומץ ושואל אם סונג ג'ו באמת כבר לא יחזור. הוא זז במקום, מותח רגליים ואז מקפל אותם שוב, שקית הצ'יפס מרשרשת בין הרגליים שלו.
"אין לי מושג." הוא אומר במשיכת כתפיים קלה. "תלוי. אם הוא צריך להחליף את אבא שלו אז אין שום טעם שיחזור."
"להחליף את אבא שלו?" אני שואל, הקול שלי נשמע מופתע יותר ממה שהתכוונתי.
הוא מגחך ואז מעביר אצבעות בשיער השחור שלו. "כן, בעבודה… יותר מדי תאונות." הוא אומר את זה כאילו הוא יודע דברים שאני לא יודע, ואני מרגיש צביטה בלב.
הוא מהנהן ואז ממשיך. "אבא שלו שותה, בקושי הולך על הרגליים. אל תתרגש, זה לא משהו חדש." הוא שותק, מסתכל עליי ואז על שקית הצ'יפס וממשיך.
"כשזה קורה, אין אף אחד שיכול לעבוד בדוכן של אבא שלו אז הוא עוזב הכול והולך להחליף אותו בשוק." ג'ונג ממשיך לדבר.
"לפעמיים הוא נעלם לכמה ימים, לפעמיים ליותר."הוא נאנח, מביט בי במבט מבולבל. "אתה בסדר?" הוא שואל. אני נושם עמוק, מנסה לעכל את המידע החדש הזה, את העובדות והפרטים החדשים שאני מגלה על סונג ג'ו כול הזמן הזה, השתיקות שלו, המבטים המהורהרים, החתכים הקטנים על כפות הידיים, העיניים העייפות שלו, מצבי הרוח המשתנים. הוא לא סיפר לי שום דבר, גם לא כשלא הפסקתי לשאול אותו אם הכול בסדר. החזה שלי כואב ואני מרגיש כאילו שאני עומד להתפוצץ. אני מבין פתאום כמה שהחיים שלנו שונים זה מזה, וכמה בטח קשה לו לשאת את כול זה לבד. פתאום אני מבין את השתיקות שלו, את הפנים הרציניות שלו. אני כועס, על כולם ועל אף אחד. כשאני חושב שאני מצליח לשלוט ברגשות שלי אני שואל את ג'ונג למה אף אחד לא עוזר לו והוא צוחק.
"אתהה חושב שהוא היחיד שהחיים שלו דפוקים?" הוא משיב במרמור קל. אני חושב על מה שג'ונג אמר בדממה.
"למה אתה נראה כול כך מופתע?" הוא שואל שניות אחרי. "סונג ג'ו לא סיפר לך?" הוא מרים גבה, ממשיך להביט בי.
"לא." אני מלמל ביובש, פגוע מעט ומבולבל כי לא, סונג ג'ו לא סיפר לי.
אני עוצם עיניים, חושב שזה לא בסדר שאף לא עוזר לסונג ג'ו שאף אחד לא בודר מה קורה איתו או איך הוא מרגיש. אני כועס, כי איך זה יכול להיות שכולם יודעים שסונג ג'ו צריך עזרה ואף אחד לא טורח לעזור לו, איך יכול להיות שהם נותנים לו להתמודד עם כול זה לבד.
אני נזכר ביום ההוא שאמר לי שהוא לא מתכוון ללכת לאוניברסיטה, אני נזכר איך צחק כששאלתי מה יעשה אם לא ילך לאוניברסיטה ואיך הוא ענה בפשטות שהוא יעבוד.
"תשמע, אולי אצלכם הדברים האלה נדירים אבל פה הם לא. הם רגילים ואי אפשר להלחם בהם." הקול של ג'ונג מושך אוץי חזרה מהמחשבות שמסתחררות שמסתחררות בראש הקודח שלי.
אני נושך את פנים הלחי שלי, מאגרף את האצבעות שלי ואז פולט נשיפה חדה, מניח את הכריך החצי אכול שלי על הרצפה.
"זה לא הוגן." אני אומר, ג'ונג צוחק בקלילות ודוחף חתיכת צ'יפס לפה שלו.
"אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים." אני מביט בו, הבטתי בו כבר בעבר, אנחנו באותו הגיל אבל משום מה, אני מרגיש עכשיו שגם הוא שונה, לרגע אני רואה בו רצינות, משהו שחשבתי שבקושי קיים אצלו. הוא מצחקק במרירות, מושיט לי את שקית הצ'יפס החצי ריקה.
"אמא שלי אומנם לא עזבה כשהייתי ילד, ואבא שלי לא אלכוהוליסט." הוא מתחיל,
צמרמורת חולפת במורד הגב שלי ואני מכניס את היד שלי אל תוך שקית הצ'יפס ודג מתוכה כמה חתיכות, אני מחכה שימשיך לדבר .
"אני יודע שזה נשמע נורא, אבל לפעמיים אני פשוט לא יכול לסבול אותם. לפעמיים אני מעדיף להיות יתום." הוא מנסה לצחקק אבל לא מצליח ואני מלטף לו את הראש באיטיות, משהו שהתרגלתי לעשות לידו- בדרך כלל תמיד בצחוק אבל עכשיו, זו הפעם הראשונה שחלקנו רגע רציני כזה. הוא ממשיך לדבר, מספר לי על האח שלו שהתאבד לא מזמן כי היו לו בעיות, הוא מספר לי על אמא שלו שבכתה במשך ימים שלמים ועל אבא שלו שהתהלך בבית כמו רוח רפאים- הוא מספר לי על הרגע שבו הפסיקו להתייחס אחד אל השני. על הרגע שבו אבא שלו כבר לא חלק חדר עם אמא שלו אלא איתו, על הימים שישן על הרצפה, על השנאה שחש כלפי אח שלו. על הרחמים העצמיים שהציפו אותו, על האשמה על כך שאף פעם לא ניסה לעזור לאף אחד מהם, על ההשלמה שלו עם המצב וההחלטה שלו לעשות הכול כדי לצאת מהבית הזה ולעזוב.
"אני מתכוון לטוס ליפן ברגע שאסיים את הלימודים. אני לא מסוגל להשאר כאן יותר."
הוא אומר ומביט בי ברצינות ועצבות כזו שגורמת ללב שלי להתמלא בעצב.
"אני פשוט אשאיר אותם פה, הם במילא לא רואים אותי." הוא אומר, הוא מנסה לחייך אבל נכשל.
"אני מצטער ,ג'ונג." אני שומע את עצמי אומר.
"זה בסדר, אני לא הולך להתבכיין יותר, תודה שהקשבת." הוא מחייך חיוך קטן, וגם אני מחייך אליו, אני מבטיח שלא אספר לאף אחד ובין רגע הוא חוזר להיות הג'ונג שאני מכיר. אני לא יכול שלא לחשוב כמה הם דומים סונג ג'ו
וג'ונג, השוני היחיד ביניהם הוא שהאחד לא מסתיר את החולשות שלו בעוד האחר יעשה הכול כדי להסתיר אותן. אני מבין למה סונג ג'ו לא סיפר לי, הוא לא רצה את הרחמים שלי, הוא לא רצה שאסתכל בו בעיניים מרחמות ואגיד לי מילים ריקות שיצאו מפי רק בגלל שאני לא יודע מה עוד להגיד. הוא לא רצה להיקשר אליי יותר ממה שכבר נקשר. וברגע הזה הבנתי, הבנתי שנקשרתי אל סונג ג'ו יותר ממה שחשבתי.
המשכנו לשבת שם בדממה שעה ארוכה, לא נכנסנו לכיתה כשהצלצול זימזם ברחבי בית הספר ורק בהינו מעלה אל השמיים האפורים. השתיקה בינינו לא הייתה מביכה, היא הייתה טבעית, אפילו העבודה שזו הייתה הפעם הראשונה שג'ונג שתק לידי כול כך הרבה זמן לא הרסה את הרגע הזה. הרגשתי קרוב יותר אליו, הרגשתי שהוא נתן לי סוג של חותמת לעובדה שאנחנו חברים. רק שעה אחר כך ירדנו מהגג ועשינו את הדרך חזרה אל הכיתה שנצבעה באפור בגלל העננים בחוץ.
בשאר היום ג'ונג ואני צחקנו על דברים, החלפנו בדיחות בינינו והצטערתי כשהיום נגמר ונאלצתי לצעוד אל תחנת האוטובוס לבדי.
כשעליתי על האוטובוס הלכתי למושב האחרון, ישבתי שם ובהיתי החוצה אל הרחוב החשוך.

היה לי התקף חרדה. באוטובוס בדרך חזרה הביתה.
חשבתי על החושך, על סונג ג'ו תהיתי מה הוא עושה עכשיו. אם הוא בסדר, דמיינתי את סונג ג'ו וג'ונג מסתובבים ברחובות הקרים כל אחד בדרכו לברוח ממה שצפוי להם בין קירות הבתים שלהם. חשבתי על כמה שהם שונים ממני, אני בורח אל הבית, הם בורחים מהבית. חשבתי על העיניים הכבויות של סונג ג'ו ועל החיוך השבור של ג'ו ופתאום לא יכלתי לנשום. הלב שלי השתולל, מיצמצתי מספר פעמיים, היד שלי התחילה לעקצץ ונקודות בהירות התפוצצו לי בפינות העיניים שלי, לא יכלתי לנשום. לא יכלתי לנשום.
תפסתי בגב הכיסא שלפני וניסתי לנשום אבל לא הצלחתי, הלב שלי השתולל, דפק לי באצבעות, באוזן, בעיניים ואפילו בשפתיים, התחלתי לבכות כי הרגשתי כול כך אבוד, כול מסכן ,כול כך קטן, כשהאטובוס עצר בתחנה שלי זרקתי את עצמי החוצה אל הרחוב הקר ונפלתי על האספלט הקר- השתעלתי ונשמתי אוויר בכבדות, היד שלי הפסיקה לעקצץ והראייה שלי התמקדה שוב. נשמתי עמוק, לאט לאט, כמו שנהגתי לעשות פעם- חיכתי עד שהדופק שלי התייצב ורק אז העזתי לקום. רצתי הביתה, ובבית עליתי אל החדר שלי ישר.

כמה ימים אחר כך סיפרתי לאמא. סיפרתי לה על מה שקרה והיא הביטה בי בדאגה כזו שהתחרטתי שבכלל סיפרתי לה. היא שאלה למה לא סיפרתי לה כבר באותו היום, אמרתי שהייתי נסער מדי. אמרתי לה שזה לא קרה יותר, אמרתי לה שאני לא רוצה לקחת אוטובוסים יותר כי אני מפחד שזה יקרה שוב. היא נאנחה, שיפשפה את כפות הידיים שלה על הפנים ואחר חייכה וליטפה לי את הלחי. "נמצא פיתרון." היא אומרת.
ואני לא מספר לה על מה חשבתי באותו הרגע וכמה שאני מרגיש עצוב.