6 זוויות- פרק שני (אשמח לביקורות)

-מנקודת המבט של טל-
"אז תספר קצת על עצמך." בחורה בעלת שער בלונדיני ארוך ואוזניה באוזן אמרה לי.
" אני טל בראון, בן 15 מנתניה" עניתי לה תוך כדי ניסיון לגרום לעצמי להשתחרר מהלחץ שסובב סביבי.
" תלמיד?" היא שאלה אותי והסתכלה על הניירת שהייתה מסודרת על השולחן שלצידה.
" לשעבר." עניתי לה בהיסוס.
" למה לשעבר?" בפעם הראשונה היא הרימה את הראש מהניירת, הבינה שאני לא סתם עוד תלמיד שחושב שהעתיד שלו הוא במוזיקה והולך לעוף במחנה אימונים, או אפילו לא יעבור באודישנים.
" החלטתי לצאת מבית ספר ולהתמקד במוזיקה לפני חצי שנה" הסתכלתי אל המצלמה ואמרתי בפעם הראשונה בביטחון, לעולם לא הרגשתי ביטחון בנושא הזה, אבל משום מה הנוכחות של המצלמה הצליחה לגרום לי להתגאות בבחירה שלי.
"מתי הבנת שזה מה שאתה רוצה לעשות?" היא שאלה אותי.
" כבר כשהייתי בן 12 התחלתי לשיר ונורא אהבתי את זה, בגיל 14 בערך הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי." סיפרתי למצלמה והרגשתי עם עצמי הכי טוב בעולם.
"כל הכבוד, עכשיו רק תשיר טוב ותהפוך לכוכב" לאחר שהמצלמה עברה למתמודד אחר הבחורה ששאלה אותי שאלות פנתה אליי בחיוך, יאללה אני בדרך להיות כוכב!
הגעתי לחדר ענק ומלא במצלמות, אלפי אנשים שרו, רקדו, דיברו, צעקו והתרגשו בכל מקום בחדר הענקי הזה. הבחור שבכניסה אמר לי שאני צריך לחכות עד שיקראו למספר שלי, ואז אני אעלה לבמה ואפגוש את המנטורים.
כעבור רבע שעה של פיתוח קולי והוצאת קולות מוזרים מהגרון שלי קול של בחורה נשמע ברמקולים וקראו סוף סוף למספר שלי, קמתי מהרצפה הלא נוחה שעלייה ישבתי והלכתי לכיוון המדרגות המובילות לבמה, לפני המדרגות בחורה בחולצה שחורה נתנה לי מיקרופון וסימנה לי לאיפה ללכת, התחלתי להזיע ולקפוץ, על הבמה עמד נער בן גילי וקפץ משמחה, כנראה שהמנטורים העבירו אותו, הוא הגיע לכיווני אמר לי בהצלחה והתחיל לרוץ למשפחתו.
" בהצלחה" הבחורה בחולצה השחורה שסימנה לי לאיפה ללכת כמה דקות מוקדם יותר לחשה לכיווני, ליבי פעם והלחץ חזר לגופי אבל נכנסתי לבמה ונעצרתי בנקודה בה אמרה לי הבחורה לעצור.
" שלום!" שירי מיימון בכבודה ובעצמה אמרה בהתלהבות.
" שלום" אמרתי בלחץ, לאיפה הביטחון העצמי שהיה לי לפני רגע נעלם ברגע האמת?!
" אז.. ספר לנו קצת על עצמך" שירי אמרה ואני התרכזתי באלפי האנשים שהיו בקהל ונעצו בי את המבט שלהם, מה שרק הלחיץ אותי יותר.
" אני טל בראון, בן 15 מנתניה." סיפרתי למרות הלחץ שכמעט גבר עלי.
" וואו בן 15!" פורטיס התלהב מה שמילה אותי בביטחון.
" מי כאן איתך היום?" שאל אותי משה פרץ בכבודו ובעצמו.
" הגעתי לכאן לבד היום." סיפרתי, מה שהכניס אותי אפילו עוד יותר ללחץ, שונא לדבר על נושאים רגישים.
" למה? המשפחה לא תומכת?" הוא שאל.
" אמא שלי לא כל כך תומכת בבחירה שלי במוזיקה במקום לימודים." עניתי על שאלתו.
" מה זאת אומרת בחרת במוזיקה?" עברי לידר, אחד מהזמרים האהובים עלי שאל אותי.
" החלטתי לפרוש מבית הספר בשביל לעבוד על המוזיקה שלי." סיפרתי להם ולראשונה חיוך עלה על פני, כל הקהל היה מעוניין לשמוע עלי עוד.
" ומה אם אבא שלך?" שאל עברי.
" אבא שלי.." מלמלתי, ידעתי שהם יגיעו לזה באיזה שהוא שלב, אבל למה עכשיו?
" אבא שלי נהרג במלחמת לבנון השנייה." סיפרתי וניסתי לעצור את הדמעות שאיימו לחנוק את גרוני.
" מה תשיר בשבילנו?" שאל אותי פורטיס שהבין אותי והעביר נושא במהירות.
" אני אשיר לכם שיר מקורי שכתבתי בעצמי." אמרתי וראיתי את הבחורה עם החולצה השחורה נלחצת, היא לא ידעה שאני הולך לשיר שיר מקורי. הפתעה!
" אני רק צריך את הגיטרה שלי בשביל זה." נעצתי בה מבט ותוך שניות בחור שרירי נכנס לבמה והביא לי את הגיטרה שלי, אני יכול להתרגל לזה..
" מה שם השיר?" עברי שאל.
" נאמן" מלמלתי למיקרופון.
" אוקיי בהצלחה." עברי אמר.
התחלתי לנגן, והמילים כבר מתגלגלות מהפה שלי, המלודיות אותם הכנתי בבית הצליחו באופן מדויק ולא התבלבלתי בשום מילה ובשום אקורד, פורטיס ועברי נראו מרוצים ושירי לא מספיקה לבכות כבר כמעט דקה.
סיימתי את השיר, אלף אנשים עומדים, כולל המנטורים, ואני המום כולי.
" יש לך את האקס פקטור!" המנטורים צרחו בהתלהבות ואני אמרתי את המילה "תודה" בערך אלפי פעמים, כל כך שיבחו אותי, כל המנטורים, אבל אני סתם עמדתי שם כמו בול עץ, מרגיש שאני עוד שנייה מתפוצץ.
" קיבלת ארבעה כן, נראה אותך במחנה האימונים!" עברי אמר אבל אני רק רציתי לרדת מהבמה, הרגשתי שאני מתעלף, רגע לפני שירדתי מהבמה הרגשתי שהלב שלי באמת מתפוצץ.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעלפתי, מול אלפי מצלמות, טוב, לפחות עכשיו אני יכול להיות בטוח שישדרו את האודישן שלי.