21 – פרק 6 – הצד של לילי

כשניקו ודוד נייג'ל הסתובבו ובחנו את מי שלא לא יהיה עמדתי מול השולחן, המומה. האודיסיאה! היא נכתבה בידי הומרוס והיא אחת משתי יצירות מאד גדולות שלו. השירה שבאודיסיאה מחולקת לעשרים וארבעה ספרים או שירים שמתארים את מסעותיו של אודיסאוס, מלך אתיקה, בשובו ממלחמת טרויה. לא האמנתי שאני אראה את היצירה הזאת אי פעם. שמעתי את ניקו אומר "למה שניתן לכם אותו?".
זה החזיר אותי למציאות, הסתובבתי.
מיולי עמדו שתי בנות הדודות השנואות עליי, מעיין ושקד. אני לא מתכוונת להסביר איך הן קשורות למשפחה אני פשוט אתאר אותן: הן תאומות, כמוני וכמו ניקו, יש להן שיער בלונדיני שהן מחמצנות פעם בכמה חודשים, העיניים הירוקות שלהן מטרידות ויש להם IQ (רמת משכל) כל כך נמוך שאין לי מושג איך הן הצליחו להגיע עד לפה.
"שקד" סיננתי
"לילי" היא השיבה בחיוך מזויף ומגעיל. בפעם האחרונה שאני ושקד נפגשנו ושאחותה לא הייתה איתנו היא כמעט הרגה אותי, היא דחפה אותי לכביש! אני רצינית, כששאלתי אותה מה זה היה היא אמרה שזה קרה בטעות. עוד יכולתי להאמין לזה אבל כשזה קרה בפעם השנייה…
ניקו הביט בי. ונתן לי את המבחנה. בחנתי את הנוזל הצהוב הזה. מה זה לעזאזל?
"אז.." אמרה מעיין בקול הצייצני שלה והביטה במבחנה שבידי. "אני יכולה לקבל את החומר?"
"מה מילת הקסם?" שאלתי בחיוך, היא הביטה בי וחיוכה הפך ללעגני.
"מילת הקסם היא- תני"
"אה… לא" אמרתי בחיוך "זאת טעות"
"באמת לילי" אמר ניקו והביט בי, מה הוא רוצה ממני? "למה את מתנהגת ככה?" הוא שאל.
הבטתי בו המומה, מה הבעיה של האח המפגר שלי? הוא רוצה שפשוט אתן להן את המבחנה ו….
"לילי" שקד חייכה "תני לי את המבחנה. בבקשה" היא הוסיפה
"זאת עדיין לא מילת הקסם" אמרתי בצחוק
"אז מה מילת הקסם?" שאלה שקד
"לילי…" שמעתי את החשש בקולו של נייג'ל
"מילת הקסם היא…" אמרתי
"לילי!" קרא ניקו והשתיק אותי
"אולי תפסיק לצעוק עלי?" אמרתי והסתובבתי אליו
"אולי תפסיקי להתנהג כמו ילדה בת שנתיים?"
"אני מתנהגת ככה?" שאלתי בכעס "מדבר מי שאמר שהוא לעולם לא יהיה כמו אבא, שהוא לא.."
"לילי!" קרא נייג'ל "מספיק"
"אתם יודעים מה?" אמרתי ברגע של תסכול "נמאס לי. עוד לא התחלנו ונמאס לי". הבטתי במבחנה והסתובבתי אל השולחן, יבבות עלו מגרוני ואז הסתובבתי אליהם שוב.
"גמרת לבכות?" שאלה אותי מעיין בארס
"אני מאמינה שכן" אמרתי ומחיתי דמעה בלתי נראית
"עכשיו" אמרה שקד והניפה את שיערה אחורה "איפה המבחנה?"
"אה" עניתי "המבחנה הזאת?" הרמתי את המבחנה, בחנתי את הנוזל שוב. ניקו בחן אותי. החזקתי את הנוזל ואז התפללתי שזה לא יכאב יותר מדי. זרקתי את המבחנה עם הנוזל על הקיר והמבחנה התפוצצה לכל עבר, נוזל טפטף מכמה מקומות ושקד הביטה בי במבט רצחני. "תקעת את כולנו!" היא קראה בזעם "אני עומדת ל…"
התעלמתי ממנה והבטתי בנייג'ל. הוא היה חיוור ולא אמר כלום, ניקו לעומת זאת היה אדום.
"מכיוון שכולנו נתקענו" אמרתי בלי שמץ של הומור "למה שלא נעלה למעלה?"
"בואי מהר שקד" אמרה מעיין "אולי עוד נוכל להדביק את אלכסיי"
הן פנו במהירות ויצאו החוצה, שמעתי מכונית מתניעה במרחק. רק אז ניקו הביט בי.
מבט של רצח טהור עמד בעיניו והוא צעק בזעם והטיח את אגרופו בקיר האבן. מוזר שלא קרה לו כלום.
"ניקו תקשיב.." התחלתי אבל הוא השתיק אותי
"את יודעת מה עשית?!" הוא אמר והיה מתנפל עלי אם לא היה שם נייג'ל כדי לעצור אותו.
"לא עשיתי שום דבר רע חתיכת…" הבטתי בפניו ופתאום פרצתי בצחוק
"מה יש לך?" שאל אותי נייג'ל "מה שעשית…"
"הציל אותנו" אמרתי בחיוך והוצאתי ממעיל העור שלי בקבוק קטן מאד עם החומר הצהוב.
"מה?" שאל ניקו והתקרב. הוא בחן את הבקבוק הקטן "מתי… ואיך…"
"כשהסתובבתי, העמדתי פנים שבכיתי. אני לא כזאת אתה יודע. הוצאתי מהמעיל שלי את בקבוק הבושם הריק שהיה לי שם, עזוב, ושפכתי קצת מהחומר"
"ואז גרמת להן לחשוב שהשמדת את הראיות" אמר נייג'ל וחייך "אמרתי לך שאת גאונה?"
"כן" אמרתי בחיוך "כן, אמרת"
ניקו הביט בי והשפיל את מבטו. "אני… מצטער" אמר אחרי כמה רגעים.
"אין לנו זמן לרגשנות" אמרתי בכעס. למרות שיותר מכל רציתי לדעת שניקו לא כועס הייתי חייבת להישאר מרוכזת.
"שנשלח את זה לבדיקה?" הציע ניקו
הנהנתי. "בואו נתחיל לזוז" אמר נייג'ל, יצאנו ביחד מהמחבוא כשאני נותנת מבט אחרון באודיסיאה. נייג'ל משך אותי למעלה.