2099 – פרק 6

זאק שכב על על מיטה לבנה ונקיה בחדר לבן ונקי גם הוא. בקצה החדר היה חלון ענקי. הוא לא זכר איך הוא הגיע בדיוק למיטה הזו, אבל כרגע לא היה אכפת לו במיוחד. היה לו נעים במיוחד על המיטה, והוא הרגיש שהוא הרוויח את המנוחה הזו. הגוף העייף שלו היה צריך להתאפס על עצמו רגע, במיוחד עם הכתף הפצועה שלו…
'רגע אחד,', חשב לעצמו זאק, 'אני לא מרגיש את הכתף שלי בכלל. או את היד שלי באופן כללי.'. זאק התאמץ להתרומם משכיבתו ופנה לבדוק את היד שלו.

היא לא הייתה שם.

זאק החל לצרוח. הוא ניסה לקום מהמיטה ולברוח, אבל הגוף שלו לא הקשיב לו. הוא נפל מהמיטה והחל להתגלגל על הרצפה. הוא הצליח לעצור את עצמו, והוא חיפש את הדלת של החדר, אבל הוא גילה לחרדתו שאין בחדר אף דלת. הוא זחל לכיוון החלון, שדרכו נשקפה החומה הגדולה שהקיפה את הייוון. החדר הסתובב לפתע בחדות, וזאק הוטח בקיר בעוצמה. הוא נפל על הגדם החדש שלו, והפצע נפתח. כמויות עצומות של דם החלו לפרוץ מזאק, וניסיונותיו העלובים לעצור את הדימום נכשלו. החדר נעצר בחדות, וזאק ראה דרך החלון את המחנה שלו עולה בלהבות. הדם כבר כיסה שיכבה דקה על רצפת החדר, אבל הוא הפסיק לנסות לעצור את הדימום. למרות שהיה במרחק עצום מהמחנה, איכשהו הוא הצליח לראות את המתרחש – כאילו הוא הרגיש בתוכו מה קורה שם. הוא ראה ביתנים קורסים, אנשים שהאש תפסה בהם, גופות רבות בכל מקום. הדם המשיך לזלוג מהגדם, הוא הרגיש איך הנוזל האדום כבר עבר את גובה ברכיו. הוא ראה את אליוט שוכב חסר רוח חיים, חזהו מחורר ובבטנו נעוץ עמוד מתכת. זאק חיפש את תמי וקליי, אבל הוא לא ראה אותם בשום מקום במחנה – הדם כבר הגיע עד חזהו. הוא ניסה לצעוק להם, למרות שידע שלא יוכלו לשמוע אותו, אבל שום קול לא יצא מפיו. הדם כבר הגיע עד לראשו, הוא הרגיש כיצד החדר כולו מתמלא בדמו. הוא הרגיש כיצד הוא שוקע עמוק יותר ויותר, כאילו נעלמה רצפת החדר בו עמד עד לפני רגע. הוא הרגיש משהו חובט בפניו, אבל הוא לא הצליח לראות משהו בתוך הים האדם שאפף אותו. החבטות התגברו, וזאק הרגיש כאילו יש מישהו איתו בתוך הדם שסוטר לו בלי הרף. הסטירות רק התגברו והתגברו, וזאק כבר לא היה יכול לסבול את זה –

זאק פקח את עיניו בבהלה. מעליו רכן איש זקן שהמשיך לסטור לו בחוזקה. זאק שכב על מזרן בחדר מלוכלך, שמקור האור היחיד שלו היה פנס קטן ומהבהב. תריסי החדר היו מוגפים, אבל טיפה אור יום חדר דרכם. זאק הדף מעליו את הזקן, שעד לאותו רגע המשיך לסטור לזאק, והתרומם בכדי להסתכל על היד שלו. הפעם היא הייתה שם, והוא הרגיש אותה מצויין. 'אפילו טיפה יותר מדי מצויין', חשב לעצמו זאק בעודו קורס בחזרה למזרן. היד שלו הרגישה כאילו היא עולה באש, והכתף בפרט. גם הראש שלו כאב, והוא יכל להרגיש בליטה רצינית בקודקודו. "חתיכת דלקת יש לך שם," רטן הזקן בעודו מצביע על כתפו של זאק, "בימינו, אם אין הוכחה לכך שיש סיכוי להציל את היד, הדבר הנכון לעשות הוא לכרות אותה. גפה שלא עובדת מפריעה יותר מגפה שלא נמצאת שם, אני צודק?" זאק נרתע מהזקן בבהלה. "היד שלי בסדר," הוא מלמל, אבל לא הצליח לשכנע אפילו את עצמו. "אני אחליט אם היד שלך בסדר או לא." אמר הזקן, "אני צריך לבדוק אם יש סיכוי להציל את העצבים שלך, אבל עם הדלקת שיש לך שם אני לא בדיוק יכול להציץ ולבדוק בעצמי." הזקן נאנח, "אין ברירה אם ככה, נעשה בדיקה חיצונית. תנסה להרים את היד שלך.". זאק ניסה להרים את היד שלו, אבל היא כמעט ולא הגיבה. זאק החל להילחץ. "תירגע," אמר לו הזקן בניסיון להרגיעו, "זה רק השלב הראשון של הבדיקה. יכול להיות שאתה לא מצליח להרים אותה בגלל הנפיחות או שהעצם שלך נפגעה. אלה דברים שאפשר לתקן. אתה מצליח להזיז את האצבעות שלך?" שאל הזקן בדאגה, "כי אם אותן אתה לא מצליח להזיז אז אנחנו בבעיה." זאק ניסה. הוא הרגיש כאילו לוחצים במלקחיים ענקיות על הכתף שלו בכל תזוזה, אבל הוא הצליח להזיז את אצבעותיו בקלות יחסית. הזקן נאנח אנחת רווחה. "מעולה, יש תקווה ליד שלך. אני אנסה לחבוש את הכתף שלך ולנקות אותה, ואם אני אראה שיפור בזמן הקרוב אז אני גם אתן לך קצת אנטיביוטיקה," אמר הזקן בעודו מוריד את התחבושת המאולתרת של זאק מכתפו. "זה אמור לחסל את הדלקת שלך. שמי הוא בנט, אגב." הציג את עצמו הזקן. הוא רכן כדי לבדוק את הפצע וצקצק בלשונו, "בבקשה תגיד לי שלא התעסקת בפצע הזה, הוא נראה כאילו חפרו בו עם כפית." "ניתוח שדה," סינן זאק, בעוד בנט מחטא את הפצע וחובש אותו, "הייתי צריך להוציא משם כדור. וזה הרגיש כאילו תקעתי שם כפית. אני זאק, אגב."

בנט סיים לחבוש את זאק והזדקף, "נעים להכיר אותך זאק, למרות שהייתי מעדיף להכיר בנסיבות אחרות." זאק הזדקף גם הוא, וישב עם גבו שעון על הקיר. "איפה אני בדיוק, מה קרה לי?" "אתה במחנה לייצור תחמושת, לא שנשאר כאן משהו בכלל," רטן בנט, "המוטנטים הארורים האלה לקחו הכל. אני," הצביע בנט על שלושה אנשים, זקנים גם כן, שיישבו בקצה החדר שזאק לא שם לב אליהם עד עכשיו, "ושלושת אלה הם היחידים שנשארו כאן. כנראה שלמוטנטים האלה אין להם שימוש בזקנים. כל השאר נלקחו. לא לפני יותר מדי זמן האמת, ממש לפני כמה ימים." בנט חייך חיוך קטן ועצוב. "אתה הגעת לכאן אתמול, מחוק לגמרי. לא הבנתי ממש איך הצלחת ללכת את כל המרחק הזה במצבך. איבדת המון דם. סליחה אגב על המכה בראש," התנצל בנט, "אנחנו לא חזקים כמו פעם. אחרי שהתמוטטת ניסינו להרים אותך ולהכניס אותך פנימה, אבל נפלת לנו פעם אחת… אוקיי, פעמיים. אבל הצלחנו להכניס אותך בסוף וזה מה שחשוב." "תודה," אמר זאק, "באמת. כנראה שבלעדיך לא הייתי כאן כרגע." זאק היסס לרגע, ואז אמר:" יש לי אבל כמה שאלות… לאיפה נלקחו כל האנשים במחנה הזה? אתה יודע משהו על מישהו בשם קריסטוף? ו…" זאק בלע רוק, "אתה יודע מה קרה לאנשים במחנה לייצור נשק?" רעש נשמע מבחוץ. בנט מיהר לאחד החלונות והסיט במעט את הווילון. הוא הסתובב לזאק, חיוור למדי ואמר: "אני לא יודע מה קרה לאנשים במחנה לייצור נשק, ואני כן יודע משהו על מישהו בשם קריסטוף. אבל זה ייאלץ לחכות, כי אם לא נעשה משהו בקרוב אני די בטוח שנקבל תשובה לשאלה הראשונה שלך."

זאק התרומם במאמץ רב מהמזרן וניגש לחלון. הוא הסיט את הוילון, וקילל בשקט:"לאלף עזאזלים מזויינים." ג'יפ קטן החנה מחוץ לביתן, ושני מוטנטים יצאו ממנו והחלו להתקדם לעברו בנשקים שלופים. זאק זיהה אותם. אלה היו המוטנטים מהמגדל. הוא פנה אחורה, וראה את בנט עומד שם, קפוא וחיוור לחלוטין. "הם אמרו שהם יבואו להרוג אותנו." אמר בנט בפחד, "הם באו."

"תעזור לנו."