2099 – פרק 3

זאק יצא מהבית בסערה. הוא התקשה להאמין שתמי באמת אמרה כזה דבר לקליי. 'אפילו תמי לא חושבת שיש סיכוי שאחזור… אפילו האדם היחיד בערך בעולם הזה שמאמין בי חושב שאני לא אשרוד.' הוא הרגיש כאילו רוקנו אותו מכל טיפה של תקווה או ביטחון, ועכשיו הוא סתם קליפה ריקה המתגלגלת לה עד שמישהו ידרוך עליה בטעות וינפץ אותה. הוא לא ידע איפה תמי נמצאת עכשיו, וכרגע, הוא אפילו לא רצה לדעת. הוא רק רצה לצאת מהמחנה ולסיים עם זה כבר.

בכיכר המחנה חיכו לו רוב אנשי המחנה. תמי לא היתה גם שם. זאק הרגיש כאילו כל האיברים שלו נמחצים מבפנים. היא אפילו לא באה להיפרד ממנו כמו שצריך. במרכז החבורה שחיכתה לזאק עמד אליוט. הוא היה בחור נמוך יחסית, עם שיער בלונדיני ארוך ושפם מגוחך בגודלו. זאק דמיין את עצמו תולש לאליוט את השפם הדבילי הזה לפחות 50 פעמים ביום האחרון. מסיבה לא מובנת, לראות את אליוט רציני ולחוץ דווקא גרם לזאק להרגיש טיפה טוב יותר. "מה קורה שפמנוני?", אמר זאק לאליוט בטון מזלזל. "אתה סוף סוף נפטר ממני היום. מתרגש?" "אוך, תהיה בשקט" אמר אליוט, שהיה נראה היום רציני מתמיד. "בוא לא ננסה להיכנס למאבקי הכוחות הטיפשיים האלה עוד הפעם."
"בסדר, בסדר. אז מה התוכנית הגדולה שלך בשביל להוציא אותי מפה בלי ש*הם* ישימו לב?" שאל זאק, ולא הצליח להתאפק והוסיף: "אתה תסתיר אותי בשפם הגדול שלך ואז כשתלך לדון איתם על התנאים שלנו אני אקפוץ החוצה בלי שהם יצפו לזה ואתחיל לרוץ?" הבדיחות האלה גרמו לזאק להרגיש טיפה יותר בטוח בעצמו, אבל אליוט המשיך להתסכל על זאק במבט כועס. "אני לא חושב שאתה מבין את החשיבות של המשימה הזו, זאק. אם אתה נכ- " "אם אני נכשל אז נפסיד במלחמה על בטוח, ואו שנהפוך לעבדים או שנמות. אני מבין את העקרון," קטע אותו זאק. "אבל מה התוכנית? אין לנו את כל היום שפמנוני, אני צריך לצאת בקרוב." אליוט נשם עמוק, כנראה בכדי להרגיע את עצמו, ונאנח. "אנחנו עושים הטעיה מאד פשוטה. אנחנו מתחילים לירות על המוטנטים שבצפון, אתה יוצא מהשער הדרומי ועושה סיבוב. אין פה תחכום גדול, ולכן זה גם יעבוד." אמר אליוט, אבל קולו העביר מסר שונה מאד ממה שמילותיו ניסו להעביר. גם הוא לא האמין בהצלחת המשימה.

"טוב," אמר זאק, "מה בנוגע לציוד? לצאת לשם בלי כלום יהיה טיפה טיפשי." אליוט הרים מהרצפה תיק קטן שהיה לידו, ונתן אותו לזאק. "כבר אירגנו אותו בשבילך." התיק היה קטן מדי לטעמו של זאק, שפתח אותו ובדק את תכולתו. שלוש פחיות שימורים, בקבוק מים וחמישה כדורי רובה. "אתה צוחק עליי." אמר זאק ההמום. "חמישה כדורים לא יספיקו לי לצאת מהמחנה. איך אתה מצפה שאגיע להייוון?" "זה כל מה שאנחנו יכולים לתת לך, זאק." ענה אליוט ברוגז, "לא אני. אנחנו. תפסיק להפוך את זה לעניין אישי כל הזמן, אתה יודע בדיוק כמוני שלא נשאר לנו כמעט כלום כאן." זאק ידע. הוא החליט להפסיק עם השטויות. "בסדר שפמנוני, אתה צודק הפעם." "אני יודע שאני צודק," אמר אליוט ברוגז, "אבל ברצינות זאק, אין לנו זמן לבזבז. לך לשער הדרומי, וכשאתה שומע יריות תתחיל לרוץ. זה לא קשה." זאק הנהן והתחיל ללכת לכיוון השער הדרומי. "וזאק?" צעק אחריו אליוט, "אתה לא תחסר לי." זאק צחק קצת וצעק חזרה, "אני מקווה שלא!".

בהגיעו לשער הדרומי, זאק חיכה ליריות הפתיחה של אליוט. הן לא איחרו לבוא. זאק הטעין במהרה את רובהו בכדורים, ויצא בריצה מהשער הדרומי. אף מוטנט לא היה בסביבה, והדבר גרם לזאק לחשוד.

היריות הפסיקו לפתע, בצורה פתאומית להחריד. היה שקט לחלוטין. זאק התפתה ללכת ולבדוק מה קורה, אבל ידע שאסור לו. הוא הסתובב חזרה והתכונן להתחיל לרוץ, אבל הרובה שהיה מכוון אליו מנע ממנו את התענוג הזה. המוטנט שאחז ברובה חייך חיוך גדול ורע בעודו מסתכל על זאק, שבינתיים עמד קפוא. הוא בטח גם אמר איזה משפט קלישאתי, כמו "לילה טוב" או "אתה שלי עכשיו", אבל זאק לא שמע. הדם געש באוזניו, הוא ניסה להכריח את גופו לזוז –

המוטנט לחץ על ההדק.