2099 – פרק 2

'זה רע מאד', חשב לעצמו זאק את אותה המחשבה שעברה לו בראש כבר שעות.'זה רע מאד מאד'. הוא הרגיש את תמי ערה לידו, אבל המשיך לנסות לעשות את עצמו ישן. היא קיבלה את ההודעה על הבחירה בו בקור רוח מפתיע, אבל עכשיו, כשהיא חשבה שהוא ישן, הוא שמע אותה בוכה בשקט. הוא לא רצה שהיא תדע שהוא ער, כי היא שונאת להיראות חלשה ליד אנשים. אפילו לידו. הוא כעס על הבחירה בו, שלמרות שכביכול היתה אקראית היתה ברורה מראש. אחראי המחנה, בחור בשם אליוט, קבע כללי ברזל לפני ההגרלה שהוציאו אותו ואת כל מקורביו מהאפשרויות לבחירה. 'אז מה אם בנו של אליוט "רק בן 23 ועתידו עוד לפניו" על פי דבריו של אליוט', חשב לעצמו זאק בכעס. 'אני בן 36, זה לא אומר שעתידי לא לפניי. כל מה שזה אומר זה שאני לא מלקק לאליוט או קשור אליו בקשר דם. יש לי ילד קטן, למען השם! מי יישמור על קליי ותמי כשאני לא אחזור לכאן? אליוט?! כן בטח…'. מרגע לרגע כעסו של זאק רק גדל. הוא בדק אחר כך את פתקי ההגרלה. מתוך שמונת הפתקים שהיו בכובע, חמישה הכילו את שמו. אבל אם הוא יראה את הפתקים הללו לשאר המחנה, אליוט יישבע שזאק כתב אותם בכדי להפליל אותו. והמחנה תמיד מאמין לאליוט. זאק למד את זה בדרך הקשה.

אבל מעבר לדאגה למשפחתו והכעס הברור על אליוט, זאק לא הרגיש כלום. הוא גם לא ציפה להרגיש משהו. המצב במחנה היה רע מאד, והחמיר מדי יום ביומו. התקפות ההתשה השבועיות של המוטנטים רק החריפו, ומשאבי התחמושת של המחנה, שלפני שנתיים ניראו כאינסופיים, היו כמעט ריקים עכשיו. המצב בגזרת האוכל גם היה קשה, ולמרות שהמחנה הצליח לייצר קצת אוכל בעזרת חממה מאולתרת, רובו המוחלט הגיע כשימורים במשלוחים מוברחים מהייוון. המשלוח האחרון הגיע לפני ארבעה חודשים. 'המצב שלנו עמוק בחרא', חשב לעצמו זאק, 'ועד כמה שאני לא רוצה לעשות את זה, אני לא חושב שאליוט או הבן המטומטם שלו יכולים לעשות את זה יותר טוב ממני'. זאק נזכר בפעם ההיא שהבן של אליוט הרכיב את הקנה של הרובה הפוך, וכמעט פוצץ לעצמו את היד. 'אם הוא ילמד את החיילים בהייוון איך להכין רובים, אז המלחמה אבודה מראש', הוא חשב לעצמו וגיחך טיפה. הוא עצר במהרה, והקשיב לרגע כדי לבדוק אם תמי שמה לב לזה שהוא ער. היא נרדמה בעצמה. זאק שחרר אנחת רווחה קטנה. 'מחר אני אאלץ לספר לקליי' הוא חשב לעצמו. המחשבה יותר העציבה אותו מאשר הפחידה אותו. הוא ידע איך זה לגדול בלי אבא, אבל זה היה עוד לפני המלחמה הגדולה. הוא לא רצה לדמיין לעצמו איך קליי יגדל בלי אבא עכשיו, בתקופה הקשה הזו. 'הוא לא יצטרך לדעת', אמר לעצמו. 'אני מבטיח שהוא לא יצטרך לדעת'.

בבוקר, זאק קם מוקדם יחסית. היום הוא היה אמור לצאת למשימה שלו, והוא רצה להספיק לדבר עם קליי לפני שהוא יוצא. יכול להיות שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא רואה אותו. קליי כבר היה ער, וישב בחדרו בשקט, בלי לזוז. זאק ניגש אליו. "היי בן… אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר. כל מילה היה לו יותר קשה להגיד. הוא לא רצה לעשות את זה. אבל הוא היה חייב. "זה בסדר אבא," אמר קליי בפרצוף אבן, "אמא כבר אמרה לי." לזה זאק לא היה מוכן. אחרי כמה שניות הוא התעשת על עצמו:"אם ככה, אני מקווה שאתה מבין למה אני צריך לעשות את זה… ואני בטוח שאתה תסדר בלעדי," אמר זאק בחיוך בוטח מבחוץ אך ריק מבפנים. "אתה כבר ילד גדול, כמעט בן 7… אבל אל תדאג, אני אחזור." אמר זאק, והתכופף. הוא הניח את ידו על כתפו של קליי. "אני מבטיח שאני אחזור, טוב קליי? אני באמת אחזור." זאק ידע שהוא מנסה לשכנע את עצמו יותר משאר את קליי, אבל המילים הבאות שיצאו מפיו של הילד הקטן ריסקו כל טיפת ביטחון שהיתה לו:

"אבל אבא, אמא אמרה שלא תחזור."