זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 1)

היא עמדה שם, באמצע המסדרון. אף אחד לא דיבר איתה. אף אחד לא הפנה את מבטו אליה. היא הלכה שם, חיוורת כל כך, השיער הבלונדיני, הכמעט לבן, כיסה מעט את עיניה. אני ואחותי עקבנו אחריה. היא הציתה את חשדותינו. בכיתה, כשהמורה מר אוונס, הקריא את רשימת השמות, השם שלה לא הופיע שם. כשהוא שאל שאלה, ואף אחד בכיתה לא הצביע, היא הצביעה, אבל לא שמו לב לזה. לפתע, היא קמה ממושבה שבקצה הכיתה במהירות. היא צעדה בהחלטיות לעבר כיסא המורה. הוא לא הסתכל עליה. אף אחד חוץ ממני ומאחותי הקטנה – מיי, לא הסתכל אליה. היא הסתובבה בפתאומיות לכיוונינו ומבטה נח עלינו לרגע, היא נעמדה בחוצפה מוחצנת, מול המורה, עושה לו פרצופים. והוא – בשלו, מדבר, מרצה ולרגע לא מתייחס אליה. לאחר שסיימה עם הפרצופים, צעדה לכיוונינו. היא ידעה כל הזמן הזה שעקבנו אחריה, מאתמול, כשהיא הופיעה משום מקום בשער בית הספר, ביום הראשון ללימודים. חיוך קל הופיע בזווית פיה לשנייה. מיי ואני נסוגנו לאחור, אישונינו מורחבים בפחד. המסתורין סקרן אותנו והפחיד אותנו כמעט באותה המידה. היא נעמדה ממש מולנו, ושפתיה לחשו משפט – "בואו נדבר במסדרון." זאת לא הייתה שאלה, בקשה או אפילו אמירה. זאת הייתה פקודה, עובדה. בעודנו הולכות בשקט במסדרון חטיבת הביניים, בשעה הראשונה, צעדינו המהוססים מתופפים קלות על רצפת השיש הלבנה. נעצרנו, והתחלנו בחקירה. "אז, מאיפה את?" "מה השם שלך?" את חדשה באזור?" וכדומה. רק על שאלה אחת היא השיבה. אני ממסצ'וסטס. כך היא אמרה ולא הוסיפה מילה. "למה אף אחד לא רואה אותך? את בלתי ניראת?" מיי שאלה, ברוב תמימותה הילדותית. היא חייכה שוב את אותו החיוך הקטן, המגחך. היה נראה שהיא שוקלת כיצד לענות על השאלה. לפתע היא הכריזה משהו, בשפה זרה, שנשמע כמו לחשושים או סוג של לחש אחר. למוח שלי לקח זמן. אבל לפתע זעקה בראשי התשובה. זה היה נשמע כמו משהו שקראתי פעם בספר ישן. ספר על ההיסטוריה של ארצות הברית. התחלתי לרוץ באימה בעודי גוררת את מיי ההמומה מאחוריי. הבטתי לאחור. היא עמדה שם, באותו המקום, חיוורת כתמיד. אבל הפעם, חיוך של שביעות רצון היה מרוח על פנייה. היא לא רצה אחרינו. היא לא שאלה. היא לא אמרה כלום. לאחר שהתרחקנו, מתנשפות, מיי סוף סוף שאלה – "מה זה היה לעזאזל?!" הזעתי, ולא מהריצה, מפחד. את לא מבינה! צעקתי עליה. את לא מבינה מי היא! את לא מבינה מה היא יכולה לעשות לנו! צעקתי והצעקה הדהדה באודיטוריום הריק.