זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 2)

התנשפתי בבהלה. מיי לא מבינה. ברור שהיא לא מבינה. היא רק ילדה תמימה בכיתה ה. הצצתי בחשדנות מאחורי הלוקרים האפורים. היא לא הייתה שם. הילדה המוזרה שמיי ואני עקבנו אחריה פשוט התאדה. קרול! הלוו! תסבירי! מיי צעקה. חוסר ההבנה והידיעה פשוט שיגע אותה. ככה זה היה תמיד. מיד השתקתי אותה. "אנחנו בבית הספר, את לא יכולה לצעוק ככה! ישמעו אותך!" אמרתי ומיד הוספתי "בואי נתרחק קצת מבית הספר, נצא החוצה ואז אני אסביר הכל".

"כן קרול, אנחנו בפארק מרחק שלושה רחובות מבית הספר, עכשיו את מוכנה להסביר לי סוף סוף מה קורה כאן?!" "בסדר…" נאנחתי "אז ככה, מהתחלה חשדתי שמשהו שונה בה, מכיוון שלא יכולנו לקרוא את המחשבות שלה, לכן בכלל התחלנו לעקוב אחריה. זוכרת?" "ברור שזוכרת! תמשיכי.." "ואז, כשהיא היא לחששה את הלחש הזה סוף סוף הבנתי. סוף סוף ידעתי." אבל מה?!" "רגע, חכי בסבלנות. (מיי שונאת שאני אומרת את זה.) הבנתי שהיא מכשפה." מיי התפוצצה מצחוק למשמע המילה מכשפה. "עבדת עליי או משהו? כל זה היה בשביל הווידוי המרגש שזו הייתה בדיחה?" "ידעתי שתגיבי ככה. זאת לא בדיחה. בעיירה הקטנה סיילם שבמסצ'וסטס שבארצות הברית, בשנת 1692, אנשים החלו לחשוד שיש בעיירה אנשים, בנים ובנות, מבוגרים וילדים, שעוסקים במאגיה שחורה ובכישוף." "מה זה קשור? אם לא שמת לב אנחנו בשנת 2013!" התעלמתי מהערות של מיי. "אז הם עשו דבר נורא. הם זרקו את ה'מכשפות' לנהר כשגפיהן קשורות אבנים כבדות. אם ה'מכשפה' צפה – היא מכשפה. אם היא טבעה – חפה מפשע שמתה לחינם. את ה'מכשפות' שרפו בעודן בחיים בכיכר העיר. לעיני כולם. יש שמועה שהמכשפות הללו קמו לתחייה, ושהן רוצות לנקום בבני האדם על מה שהם עשו להן." לאחר שסיימתי את ההסבר הסתכלתי על מיי. ניסיתי לבחון את תגובתה. היא עמדה, משותקת, המומה, והסתכלה על דבר מה מאחורי. "אני יודעת שאתם מדברות עליי" אמר קול מוכר. קול מצמרר. היא אמרה. שוב היא. המכשפה. אבל הדבר הגרוע ביותר הוא שהיא אמרה את זה בקול של מאות שנים של ציפייה והמתנה.

ציפייה לנקמה.