15To Neverland

לילה. 01:47 השעון מראה. קול דפיקות קלות מגיעות מהחלון שלי. זה נשמע כמו אבנים קטנות הנזרקות בחוזקה. 'מי האידיוט שיעשה את זה בשעה כזאת ?' חשבתי לעצמי. ישנתי לי בשלווה ופתאום איזה אגואיסט בא וזורק אבנים. הילדים של היום חסרי חשיבות בשיט.
קמתי לכיוון חלוני בכדי לומר לאותם ילדים לא לעשות זאת יותר, אך לא ציפיתי שאני אראה אותו. מעולם לא פגשתי אותו. הוא נראה בגילי בבערך אולי אפילו יותר גדול, שיער ג'ינג'י טבעי אשר החמיא לו, סכין קצרה נראתה בולטת מכיסו, ביד אחת הייתה לו חתיכת בד ובידו השנייה כמה חבלים לא ארוכים אך גם לא קצרים. לידו היה סוג של אור כתום צהוב אך כנראה דמיינתי בגלל השעה.

הייתי בהלם מוחלט כשראיתי אותו על המרפסת, אני גרה בקומה האחרונה בבית- בקומה השלישית. הקומה היא שלי, פרטית רק לי, ואין שום דרך להגיע אליה מרחוב.
הוא דפק על דלת הזכוכית בשנית אך ברחתי אל חדרי נעלתי אותו והתלבשתי. 'מה הוא עושה פה ? מי הוא בכלל ?' הוא דפק עוד פעם על זכוכית ולפתע שמעתי את הדלת נפתחת למרות שנעלתי אותה. התחלתי להילחץ. אדם שאתה לא מכיר נמצא על פתח דלת חדרך ומצליח לפתוח את הדלת איך תרגיש ? רע, אפילו רע מאוד. אני פחדתי ובדיוק סיימתי להתלבש, שמתי את הסניקרס הפשוטות שלי ולקחתי את המחבט טניס שלי ותכננתי להרביץ לו ולברוח.
לא שמעו צעדים אז קצת נרגעתי אך פתאום שמעתי את מנעול חדרי נפרץ, פחדתי אני מודה התחלתי לרעוד אך הייתי בהיכון.
הידית זזה.
הדלת זזה.
הוא נכנס.
לא האמנתי למראה עיניי הוא אפילו לא נגע ברצפה. הוא ריחף. הוא ריחף. חשבתי שחלמתי, הייתי בטוחה שחלמתי, אך לא, זה בהחלט לא היה חלום. אני נתתי את המכה הכי חזקה שלי והעפתי אותו לצד השני של החדר, הוא פגע בשולחן שלי, העיף כמה ספרים ושבר את המנורה, הוא יצא ללא פגע.
"את לא מבינה ? את לא הולכת לנצח פה" הוא אמר בעודו נשכב על מיטתי בתנוחה מזמינה וחיוך זדוני עלה על שפתיו "בואי, אני יודע שאת רוצה את זה" ניסיתי לברוח לצאת למטה אבל הדלת הייתה נעולה לא כמו מקודם היא כאילו הותכה. קיללתי את הדלת הארורה שהפקירה אותי איתו, עם השד הזה.

הוא היה מאחוריי, הרגשתי את הנשימות שלו על עורפי, הוא דחק בי לפינת החדר. "בואי איתי למקום שלעולם לא תשכחי" הוא כיסה את פי בחתיכת הבד שלא אצעק, וקשר את ידיי, נאבקתי בו ללא הצלחה. הוא לא הספיק לקשור את רגליי, טעות שלו. הסתובבתי עם פניי לפניו ונתתי לו ברכית, הוא התקפל ואילו אני רצתי אל המרפסת מקווה שאולי השכנים יראו, אך הוא קם והגיע אליי "לא יפה, ממש לא יפה. עכשיו את תשלמי" הוא החזיק בי בחוזקה ושם עליי משהו, הראייה שלי התערפלה והרגשתי מנומנמת בניגוד לרצוני. אבל היה דבר אחד אחרון שהספקתי לראות וזה היה שראיתי שלאותו נער הייתה הילה צהבהבה כתומה כמו לאור שהיה לצידו.

באותו רגע הבנתי, זהו פיטר פן.