♂חלק מֶיוֹמַן |פרק 5|

אומרים, אם אתה מאמין במשהו, בסוף זה יקרה.
כל הזמן האמנתי שיום אחד, מישהו יעבור ליד הבית שלי וישמע אותי. ישמע את מה שקורה שם.

היום בבוקר, בערך ב-9:00, דפקו בדלת של הבית.
אני הייתי בחדר, אבל הדלת הייתה פתוחה. חשבתי שזה אחד החברים של ההורים שלי, כרגיל.
אבל מי שנכנס אמר את המילים "…משרד הרווחה", ונעמדתי מהר והתחלתי לרעוד. יכול להיות שזה באמת קורה?
אבא שלי נכנס לחדר שלי ואמר לי לצאת החוצה. ההבעה על הפנים שלו הייתה לחוצה, ואני די מבין למה.
הנציג של משרד הרווחה שאל אותי אם הם ההורים שלי. הנהנתי. לא הצלחתי לדבר.
אחר כך הוא אמר "אתמול מישהו עבר מול הבית שלכם ושמע מכאן צעקות ובכי, והוא פנה פנה אלינו."
כולנו שתקנו, ואז הוא אמר להורים שלי שהוא רוצה לדבר איתי לבד.
הלכנו לחדר עבודה של אבא שלי, והוא סגר את הדלת. הוא שאל אותי בן כמה אני ואיך קוראים לי, ועניתי לו. אחרי כמה שאלות הוא שאל אותי אם ההורים שלי עושים לי משהו.
הגרון שלי נחנק מדמעות, מה שקורה לי כל הזמן כשאני נזכר בזה. אני רק הנהנתי.
הוא התקשר למישהו מהטלפון הנייד שלו. אני לא שמעתי מה הוא אמר. יותר נכון, אני לא הקשבתי,
לא הייתי מרוכז בכלל. רק שאלתי את עצמי אם זה באמת קורה, ואם אני באמת הולך לצאת מכאן.
יצאנו מהחדר, והלכנו לסלון, איפה שההורים שלי היו. ישבנו על הספה כמה דקות, ואז עוד מישהו דפק בדלת. הפעם הוא נכנס בלי לחכות שיפתחו לו. הסתכלתי עליו, ולא האמנתי. זה נכון. זה היה שוטר.
הוא אמר להורים שלי להיכנס לניידת, לאוטו שלו. אני לא ידעתי מה לעשות. אני הבנתי שעכשיו לוקחים את ההורים שלי למשטרה, אבל עדיין הייתי בהלם, ולא אמרתי להם כלום. גם הם לא אמרו לי.
האיש ממשרד הרווחה ביקש ממני להיכנס למכונית. "מה יקרה עכשיו?" אני שאלתי אותו.
"אנחנו נחקור אותם, והם ייכנסו לכלא" הוא חייך אליי. "אל תדאג, הם יישארו שם הרבה זמן."
"ואיפה אני אהיה?" שאלתי.
"אני עוד לא יודע," הוא אמר.
נכנסו למכונית שלו, ונסענו אחרי הניידת. הנוף היה חדש לי, אבל חשבתי באותו הזמן על דברים אחרים.
אחרי כמה דקות הגענו לבניין גדול. הנחתי שזה הבניין של תחנת המשטרה. נכנסנו פנימה, כולנו, גם ההורים שלי. הם לא אמרו לי שום דבר, אבל אני יודע שהם רצו להגיד לי הרבה דברים. השוטר שמר עליהם, והאיש ממשרד הרווחה היה איתי. הפעם לא פחדתי.
השוטר נכנס עם ההורים שלי לחדר, ואחרי שעה בערך הם יצאו משם, והשוטר לקח אותם למכונית שלו.
אחרי זה לא ראיתי אותם. הנציג של משרד הרווחה ואני נכנסו לחדר שההורים שלי יצאו ממנו, ובחדר הייתה שוטרת. היא נראתה נחמדה, היא חייכה אלינו.
האיש הושיב אותי על הכיסא ויצא מהחדר. השוטרת שאלה אותי, כמו האיש מהמשרד, איך קוראים לי ובן כמה אני, ואז היא ביקשה ממני לספר מה ההורים שלי עשו לי. בהתחלה היה לי קשה לדבר, אבל בסוף הצלחתי. סיפרתי לה את כל מה שעשו לי בבית, מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום.
ירדו לי דמעות מהעיניים כשדיברתי, אבל זה לא הפריע לי. זהו, אני יוצא עכשיו. כל הסבל, הצעקות, המכות, הכל יפסיק עכשיו.
היא יצאה מהחדר, ואמרה משהו למישהו שהיה בחוץ וחזרה.
היא אמרה לי שהם מחפשים לי משפחה שתאמץ אותי. היא הבטיחה שהם יהיו אנשים טובים, שהם לא יעשו לי שום דבר רע. שהם יאהבו אותי.
אמרתי לה תודה בשקט, ויצאנו מהחדר. היא אמרה לי לשבת על אחד הכיסאות במסדרון ולחכות שמישהו יבוא. כאן אני כותב עכשיו. אני יושב על כיסא במסדרון, שחוץ מכמה פקידי משטרה ושוטרים שעוברים שם מדי פעם, הוא ריק, ומחכה למישהו שיבוא.