♂חלק מֶיוֹמַן |פרק 4| *הערה בסוף הפרק*
היום שוב ניסיתי לברוח.
אני לא יודע מה שבר אותי כל כך שניסיתי לברוח, אוליי הצטברות של כל הכאב שבלב, אבל הצלחתי.
אבא ואמא שלי לא היו בבית, ושמתי לב שאבא שלי שכח לנעול את הדלת של החדר שלי.
יצאתי בקלות והתחלתי לרוץ לאורך הרחוב. אחד השכנים ראה אותי, והוא מכיר את אבא שלי טוב, והוא כנראה מכיר גם אותי.
הרגשתי מישהו תופס אותי בכתף והסתובבתי אליו. אני לא הכרתי אותו, וחשבתי שהוא שוטר וניסיתי לברוח ממנו,
אבל הוא תפס אותי חזק והכניס אותי לבית שלו, ומשם הוא התקשר לאבא שלי, והוא לקח אותי משם.
כנראה שיש לי אומץ, כי ברחתי למרות שניסיתי בעבר וקרה לי את אותו הדבר בדיוק, וקיבלתי עונש קשה.
אבא שלי נעל אותי בחדר והלך. אני ישנתי קצת, כי הייתי ממש עייף, בלילה לא הצלחתי להירדם.
בערב אבא שלי חזר, והפיל אותי מהמיטה כשישנתי. אפשר לומר שזה העיר אותי
הוא העניש אותי יותר קשה מכל פעם אחרת. זה כל כך כאב, לא ידעתי מתי זה ייגמר.
צרחתי שעות, והוא לא הפסיק.
אמא שלי כל הזמן הזה עמדה והסתכלה עליי.
ביקשתי ממנה שתעזור לי, אבל היא רק הסתכלה על מה שאבא שלי עושה לי במבט של שנאה.
כשהוא סיים הוא זרק אותי בחדר שלי, לא בדק אם אני צריך עזרה כלשהי, לא היה אכפת לו שיורד לי דם,
פשוט זרק אותי על הרצפה בחדר שלי ונעל את הדלת.
הרגשתי שזה הסוף. הרגשתי משהו בתוכי שאומר, זהו, זה עומד להיפסק.
זה ייפסק.
תגובות (2)
אני מסכימה עם מיטל ^^
ומחכה שיהיה תפנית בעלילה (:
היי: Scran
תמשיך לכתוב בצורה שנוח לך איתה בקטע הזה אני חושבת שהתגובות לא כל כך חשובות "בלשון המעטה"
אשמח אם תמשיך !!!!
ב ק י