♂חלק מֶיוֹמַן |פרק 3|

זה מוזר, אבל היום אני כבר בן עשר.
היום לפני עשר שנים נולדתי. לא עשו לי שום דבר מיוחד. לא שציפיתי, אף פעם לא חגגו לי יום הולדת,
אבל קיוויתי שלפחות לא יתעללו בי, לפחות זה. ברור שזה לא קרה. הגעתי למסקנה, שזה כנראה מה שמרגיע אותם, להרביץ לי ולצעוק עליי. זה מה שמחזיק אותם עומדים. כמו שיש אנשים שמכורים לסיגריות, אז אני ה"סיגריה" שלהם.
אתמול לא כתבתי. אתמול חבר של אבא שלי, כנראה, הגיע לפה, ולפי מה שהבנתי, הוא בא בלי הזמנה.
אני הייתי ליד הדלת, אפשר לומר שאבא שלי לא שמח שהוא ראה אותי. אני חושב שהוא מנסה להסתיר אותי כמה שיותר.
אבא שלי לקח אותו לסלון, ואמא שלי תפסה אותי ביד וגררה אותי לחדר שלהם, ולפני שהיא נעלה אותי שם היא איימה עליי שאם אני אצעק לעזרה או משהו, הם ירצחו אותי.
מגיל קטן למדתי לפחד מהאיומים שלהם, לא צריך לומר שזה תמיד השתיק אותי. תמיד אני פוחד מהאיומים שלהם, כי הם גם מבצעים אותם.
התחרטתי שלא צעקתי בכל זאת. הייתי יכול לעשות את זה. לפני שהם היו מספיקים להגיע אליי, הייתי צועק בקצרה שהם מתעללים בי ושאני חייב לצאת מפה, ואני בטוח שזה היה עוזר. אבל פחדתי.
וזה מה שקיבלתי ליום הולדת. במקום "יום הולדת שמח, אוֹרי" נעלו אותי בחדר.

יש לנו בבית טלפון, אבל רוב הזמן אבא ואמא שלי בבית, או אחד מהם, וכששניהם יוצאים מהבית,
הם נועלים אותי בחדר.
את האמת? גם אם הייתי מצליח להגיע אל הטלפון, אין לי מושג מה לעשות איתו.
אני בטוח שאם אני אספר את זה למישהו, הוא יצחק עליי, אבל זאת האמת.
אני יודע שיש דבר כזה משטרה, אני יודע שיש דבר כזה משרד רווחה, שמעתי לא פעם את ההורים שלי מדברים על משהו כזה, אבל אין לי מושג איך אני מחייג אליהם.
אף אחד לא טרח ללמד אותי את זה.
בכיתה א' המורָה הסבירה מה אנחנו צריכים לעשות במקרה שמישהו פוגע בנו או עושה לנו דברים שאנחנו לא אוהבים. במקרה כזה, המורה אמרה לנו, אנחנו צריכים לפנות להורים, והם ידאגו לטפל בזה.
לא אמרו לנו מה לעשות אם זה ניגרם על ידי ההורים עצמם.
בכיתה ב' סיפרו לנו על פגיעות בילדים, אבל הייתי תמים אז, לא חשבתי שגם לי זה ייקרה.
ואז יותר לא למדתי. ההורים שלי הוציאו אותי מבית הספר. "סתם חבל על הכסף שאנחנו מבזבזים עליך," הם אמרו לי. יותר מאוחר הבנתי שהם פוגעים בי. שכל מה שהמורות אמרו לנו בכיתה קורה גם לי.
הבעיה היא שלא היה לי למי לפנות.

מדי פעם אמא שלי מוציאה אותי מהבית, כדי שאני אנשום קצת אוויר. היא לוקחת אותי לטיילת של השכונה.
פעם, בגיל שבע, בערך, ניסיתי לברוח. אמא שלי תפסה אותי תוך כמה שניות ולקחה אותי הביתה.
בתור עונש על זה שניסיתי לברוח, חטפתי מכות ממש כואבות, ועוד דברים שאני מעדיף לא לכתוב אותם, ומנסה גם לשכוח אותם. מאז לא העזתי יותר לנסות לברוח או לדבר עם מישהו.
תמיד בטיילת יש זוג זקנים שיושב על הספסל. הם התרגלו לזה שפעמיים בשבוע אני עובר שם עם אמא שלי, הם כנראה התרגלו לזה, ולפעמים הם גם מחייכים כשאנחנו עוברים לידם. הם בטוחים שאני חי חיים שמחים, מאושרים, כמו שהיו להם בילדותם. הם לא חושבים שבחוץ הכל יפה, ובתוך הבית אני עובר סבל.
אני לא זוכר דבר שמח שהיה לי בחיים. כנראה שיש יותר זכרונות רעים מאשר טובים. דברים רעים נשמרים יותר טוב. כל דבר רע שקרה לי זכור אצלי כאילו הוא מצולם אצלי בראש. כל אחד.
בעצם, כשאני חושב יותר טוב, אני מצליח להיזכר במשהו. אני לא יודע בדיוק מתי זה היה, אבל לפעמים הזיכרון הזה עולה. בזיכרון הזה, הזיכרון הטוב היחיד שיש לי, אני מחבק את אמא שלי.
אוליי זה נשמע קצת מוזר שזה הזיכרון הכי טוב, אבל חוץ מהפעם הזאת אף פעם לא ניסיתי לחבק את אמא שלי או את אבא שלי בלי שיתנו לי סטירה וידחפו אותי מהם. בגיל מסויים פשוט הפסקתי.
היום אבא שלי לא היה בבית עד עכשיו, בערב, ונשארתי לבד עם אמא שלי. היא לא הראתה אפילו סימן לאותו זיכרון. אף פעם היא לא הראתה סימנים שהיא אוהבת אותי.

אני מניח שאני אלמד להסדר לבד ולדאוג לעצמי, אבל השאלה היא מתי זה יקרה