♂חלק מֶיוֹמַן |פרק 2|
תראה מה זה. כתבתי בהתחלה שאני לא אשפוך לכאן את הלב שלי, אבל בסוף זה כן קרה, ואת האמת? בצדק.
אחרי מה שקרה לי היום בבוקר, התחזקה אצלי ההרגשה שאין לי עם מי לדבר. היום בבוקר התכוונתי לקום בשעה שמונה, כמו כל יום, אבל בשעה חמש בבוקר אני מרגיש כאב חזק והתעוררתי ממנו. אני רואה את אבא שלי נותן לי אגרופים בבטן כדי שאני אתעורר. לא הבנתי מה קורה, ראיתי שעוד לא ממש בוקר בחוץ, וביקשתי ממנו להמשיך לישון, ואז הוא הרים אותי מהמיטה וזרק אותי על הרצפה. הוא אמר לי שאני צריך לעזור לו להביא את השולחן הישן מהמחסן. אמרתי לו שזה יהיה לי כבד, והוא נתן לי עוד אגרוף בבטן והכריח אותי לעזור לו. זה היה ממש כבד, ועד עכשיו כואבות לי הידיים, אני בקושי יכול לכתוב.
אין לי לאן לברוח, וכל היום אני יושב בבית, ואפשר לומר שאני סוג של עבד של ההורים שלי. אני תמיד חייב לעשות בשבילם דברים. לפעמים הם מכריחים אותי לעשות דברים שאני לא יודע.
איך אני אדע אותם? כבר כמה שנים שאני לא לומד בבית ספר. אמא שלי אומרת שחבל לבזבז עליי כסף. אני לא בטוח שמישהו בכלל יודע שאני קיים.
לפעמים אני שוכב במיטה ומדמיין לעצמי מה היה קורה אם הוריי היו אוהבים אותי, ולחזור הביתה ולקבל נשיקות במקום צעקות, וחיבוקים במקום מכות. אני רוצה לדעת שאוהבים אותי, ושאין לי ממה לדאוג, כי לא משנה מה יקרה, תמיד אבא ואמא ישמרו עליי. אני רוצה להרגיש איך זה ללכת לחברים, להזמין חברים אליי.
אני רוצה שיהיה לי אח, אבל גם במציאות אין לי אח או אחות. אמא שלי לא יכולה עוד ללדת, ובמקום לאהוב את הילד היחיד שלהם הם מתעללים בו, כאילו הוא זה שאשם שאמו לא יכולה ללדת עוד.
לפני שנה בערך, אבא שלי היה עצבני יום אחד, ובלי סיבה הוא פתאום התחיל להרביץ לי חזק.
הוא הפיל אותי על הריצפה והתחיל לבעוט לי בכל הגוף ולא הפסיק, גם לא כשממש התחננתי שיפסיק.
תוך כדי שהוא הרביץ לי הוא צעק שאם הוא היה יכול הוא היה זורק אותי מהבית, שהוא היה שמח אם הייתה משפחה מאמצת שהייתה מוכנה לקחת אותי, אז תוך כדי בכי אמרתי 'אז תמסור אותי מהבית! למה אתה כל כך שונא אותי?' והוא לא ענה על זה. הוא רק המשיך להרביץ לי. אני חושב שהוא לא מוסר אותי למשפחה מאמצת כי הוא מפחד שאני אספר על כל מה שעוללו לי, על כל ההתעללויות שעברתי, ואז הוא ואמא ייכנסו לכלא.
אני מייחל ליום שבו אוכל לברוח. לברוח מהכל. לרוץ קדימה ולא להביט לאחור. להשאיר את הכל מאחוריי ולצעוד אל עתיד חדש, שבו אעמוד בראש מורם בלי לפחד מאיש, בלי להיות נתון לשבט כעסו של אף אחד.
אני לא רוצה להחזיר. אני לא רוצה להחזיר להוריי את מה שהם עשו לי. אני לא מסוגל. הם האנשים שילדו אותי וגדלו אותי כשהייתי תינוק. נכון, הם מתעללים בי מאז שאני זוכר את עצמי, אבל בכל זאת, אני לא מסוגל, גם אם יהיה לי את כל הכוח שבעולם.
אני אף פעם לא מבין, אף אחד לא שומע אותי? אף אחד לא שומע את זעקות הכאב שלי? אף אחד לא שומע את אבא שלי מכה אותי? את אמא שלי צועקת עליי?
אני בטוח שאם מישהו היה יודע עליי, הוא היה עוזר לי. אף אחד לא יכול לדעת שבבית שליד קיים ילד בן תשע שהוריו מתעללים בו ולא לעשות כלום, זה פשוט לא אנושי!
אבל יום אחד, אפילו במקרה, מישהו יעבור ליד ביתי וישמע הכל. בזה אני בטוח. זה מה שאני מבקש כל פעם כשאני הולך לישון, ויום אחד זה ייקרה, אני בטוח.
אני אפסיק כאן, עדיין כואבת לי היד מהבוקר, וקצת קשה לי לכתוב.
תגובות (2)
מאוד יפה… העוצמה הרגשית שקיימת בטקסט מצמררת אותי, זה גורם לי לחשוב (בלי העלבויות, להיפך: זו מחמאה) על כל הדברים העצובים שקורים לילדים, ילדים שאין להן יכולות לעצור אותם, חסרי ישע.
כל הכבוד, תמשיך לכתוב!!! וכמו ש"מיטל" אמרה, אני מחכה לתפנית בעלילה.
יפה, אהבתי את העלילה. אני מקווה שבהמשך הכל יהיה בסדר והוא יקבל יחס יותר טוב.