● החוטאים – הקדמה ●

בשביל מה?
זו השאלה שתמיד מנקרת במוחי, כשאני קמה בבוקר, כשאני הולכת לישון, עם כל צעד וצעד שאני עושה.
לקום כל בוקר מחדש, לחיים שאינם חיים, לעולם שאינו עולם, למקום בו המפלצות היחידות הם בני האדם עצמם, הגורמים לעולם לקרוס ותמיד מוצאים את מי להאשים.
אימא נהגה לומר שלכל הר יש גיא, ומהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות. היא האמינה בשלום, אחווה ונחת. הייתי מזכירה לה שגם מהמקום הכי גבוה אפשר לרדת; היא הייתה צוחקת, צחוק רך ונעים שתמיד גרם לי לחייך. אבל מה המקום הכי גבוה בעולם כזה?
ואז איבדתי אותה, וכל הערכים שניסתה להעביר אליי בדרכיה העדינות נעלמו מחיי. האמונה שלי שאולי עוד יש סיכוי להוציא את העולם מהמקום האכזרי בו הוא נמצא כרגע נמוגה תוך ימים ספורים. והמצב של העולם רק הלך והחמיר. נראה שככל שהזמן עבר יותר ויותר ערכים טובים הושמדו, ואותם החליפו הערכים הרעים, שהופכים אותנו, בני האדם, למה שאנחנו. אכזרים, חסרי רחמים, בעלי תאווה לכסף ולכסף בלבד. הכרתי אנשים רבים שרצחו את משפחותיהם תמורת סכום נאות של כסף. אני בעצמי עשיתי לא מעט בשביל כסף; הייתי צריכה לפרנס את עצמי כדי לשרוד. מזון, שתייה, מחסה – בשביל להשיג את שלושת הדברים הללו הייתי צריכה כסף. וכסף ניתן להשיג רק בדרך הקשה.
בשביל מה? בשביל מה לעשות את כל הדרך הקשה הזו, אם אנו מאבדים את הערכים החשובים ביותר של האדם? אם אנחנו מחריבים את העולם, משמידים את עצמנו? ופה אני מגיעה למבוי סתום. ולמרות שאני יודעת שמה שאני עושה שגוי, משהו דוחף אותי להמשיך. אם זה הישרדות, אם זה כסף, אם זה תואר. אולי זה שלושתם. וכנראה שאמשיך במעשיי, כי העולם גורם לכך, החברה גורמת לכך.
התנערתי ממחשבותיי כששמעתי קול צעדים מתקרבים אליי. זינקתי מיד לעמידה, החץ כבר נמתח בקשת, מוכן להינעץ בגופו של האדם שיצוץ בפתח דלתי אם אראה בו אויב. אבל האדם חלף על פניי בריצה. אני יודעת שהוא ראה אותי. הרפיתי את הקשת, החזרתי את החץ לאשפת החצים הכסופה שתלויה על גבי ותליתי את הקשת על כתפי. חפציי המעטים כבר ארוזים בתיק הגב הקטן והאפור שלי, שתואם את צבעי הרחובות והאווירה האופפת את העיר, ואת העולם כולו. הגיע הזמן לעזוב. אני כבר יודעת מי המטרה הבאה שלי, ואני יודעת איפה אוכל למצוא אותו. שיערי השחור כבר אסוף לצמה ארוכה כשאני מושכת את הברדס הכהה מעל ראשי, ואז אני יוצאת מהמחסה הקטן שהקמתי לעצמי ומוציאה גפרור. אני מדליקה אותו באש קטנה בעזרת מצית ישן שמצאתי ומניחה את הגפרור הבוער על סדיני מיטתי המאולתרת. כשאני יורדת במורד הרחוב העשן מיתמר אל השמיים האפורים, יוצר צורות כהות ועגולות עד שהרוח הורסת אותם. עיני סוקרות את הרחוב השומם, אוזניי קולטות צעקות עמומות הנשמעות מרחוק וריח השריפה עולה באפי. אני לא עוצרת, גם לא כאשר אישה קשישה ניגשת אליי בבקשה למטבע יחיד; גם לא כשילד קטן חוצה את הכביש בריצה בעודו בוכה וצועק בשמו של אדם כלשהו, כנראה אביו או אחד מאחיו, וגם לא כשדמות כהה יוצאת מהצללים ועושה את פעמיה לכיוון הפעוט, ידיו מוכתמות בדם ואוחזות בסכין קטנה. עולה בי הדחף לעצור אותו, אבל אני יודעת שאני חייבת להמשיך. זה לא ענייני.
אני פונה ברחוב החמישי ועושה את דרכי לעבר הגבעה, אשר מאחוריה ישנו כפר קטן בו אני עשויה למצוא את המטרה שלי. ואם לא אמצא? אני אמשיך הלאה, למקום הבא שבו הוא עשוי להיות.