חשאי 217- פרק 2

(¯`*•.¸,¤°´'`°¤,¸.•*´¯)
¸,¤°´'`°•.¸O¸.•°´'`°¤,¸
|¯¯¯¯¯¯•.•¯¯¯¯¯¯|
~~~–פרק 2—~~~-
|______.•.______|
*´'`°¤¸¸.•'´O`'•.¸¸¤°´'`*
(_¸.•*´'`°¤¸'¸¤°´'`*•.¸_)

16:25, על יד הבית של האיש הזקן.

מי זה האיש הזקן? איך הגעתי לכאן?
ובכן, האיש הזקן הוא בן אדם עצבני ששונא ילדים, אני זוכר מקרה אחד ש… טוב, זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה, היום, כשסיימתי את יום הלימודים, פנה אליי תום, ואמר לי שאמרו לו, שרוצים לבחון אותי את המבחן של "המקובלים". המבחן היה לפרוץ לביתו של הזקן המטורלל, להשיג מפתחות לארון התכשיטים שלו, לגנוב את אחד התכשיטים, רצוי שיהיה נוצץ, ולברוח על נפשי. אם יצליח הוא יהפוך לאחד מ"המקובלים". אם לא יצליח.. אז הוא לא יצליח. וגם אם לא ירצה לעשות את המבחן, תמיד יש כמה בריונים שישכנעו. וכך הגעתי לכאן.

***

16:32, על יד הבית של האיש הזקן.

"טוב, אתה מוכן אחי?", שאל רון, אחד מ"המקובלים".
"אין לי ממש ברירה, נכון?", שאלתי.
רון צחקק מעט, והגיב, "לא! בהצלחה!".
טוב, זה התחיל. ישר עלה למוחו של תום רעיון מצוין. תום לא באמת היה על יד הבית של הזקן, כי חומת לבנים הפרידה ביניהם. היו שתי אפשרויות- לצלצל בפעמון כמו מטומטם, או.. אתם יודעים, הרעיון.
תום הלך לצד אחד של חומת הלבנים. הוא החל ללכת מצד אחד של החומה לצידה השני בעוד הוא נוקש בעזרת אצבע האמה על כל לבנה שהוא עובר על ידה. כולן השמיעו קול רם כאשר הוא נקש עליהן, ורק אחת, השמיעה קול חלוש יותר.
זו שיטה שאבי לימד אותי כאשר ייצאנו לטיולים ורצינו לטפס על חומות לבנים.
תום בעט בחוזקה בלבנה שהשמיעה קול חלוש והיא זזה מעט לכיוון הבית של הזקן. אחרי עוד כמה בעיטות, היא נפלה. שמתי את רגלי הימנית בחור שעכשיו יש בקיר הלבנים וכך טיפסתי בקלות. כשראשי בצבץ בדקתי שהזקן לא שם, והאור לא היה דלוק בכל הבית אז הנחתי שהוא באמת לא נוכח.
הרמת את רגלי השמאלית מעל לחומה, העליתי גם את רגלי הימנית ואז קפצתי לכיוון הבית. כאשר נחתתי קיפלתי מעט את רגליי בכדי לרכך את הנחיתה.
ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה. הוצאתי מכיסי סיכה, שהכנתי כבר מהבית כי ידעתי שאצטרך אותה, והכנסתי אל תוך חריץ הדלת. ניסיתי לנעוץ אותה הכי חזק שיכלתי, ואז סובבתי אותה. נשמע קול רשרוש, ניסיתי לפתוח את הדלת, והצלחתי!
הכנסתי את הסיכה חזרה אל כיסי ונכנסתי פנימה. הבית היה ענק. הוא נראה ממש ישן, כי הוא קושט בתמונות שעליהן הספיקו לבקוע קורי עכביש, ספות שנראו כאילו נקנו מלפני 30 שנים, נרות בכל מקום, ועוד דברים מוזרים וישנים.
צעדתי ברחבי הבית עד שמצאתי את חדר השינה של הזקן המטורלל, ושם מצאתי את מה שרציתי למצוא- ארון התכשיטים.
למזלי הרב, המפתח לארון היה עוד נעוץ במנעולו, וגם דלת הארון הייתה פתוחה למחצה.
פתחתי אותה ומיד החלה לצלצל אזעקה.
"פולש. פולש. אזעקה. פולש.", כך נשמעה האזעקה ברחבי הבית",ילדים היזהרו, אני יודע שאלו אתם, אני בא הביתה", נשמע קולו של הזקן, אך תום יידע שזה היה מוקלט.
זקן מטורלל, או לא? מה לעשות? לברוח ולהתעסק עם הבריונים? או לקחת את התכשיט ולהסתכן בכך שהזקן יחזור הביתה?
מתוך אינסטינקט לקחתי מהארון תכשיט יהלום נוצץ (כמו שהיה רצוי) וברחתי. טיפסתי על החומה בעזרת החור שבמקומו הייתה אמורה להיות לבנה, וצעקתי: "ברחו!!!!", וכולנו רצנו, כל אחד אל ביתו.
אז מה זה אומר עליי עכשיו? אני "מקובל".. אוי, המילה הזו מצחיקה אותי..

***

בינתיים, מאחורי השיחים…
משקפי המצלמה-מיקרופון-אוזניה של תום בצבצו מאחורי השיחים ובינתיים הוא דיבר אליהם.
"כאן חתול שחור, המגויס סיים את משימתו בהצלחה.".
"מצוין, נותר לו המבחן האחרון. בינתיים, התקן במחשבו את הקוד ותן לו את המבחן האחרון. רות עבור.".
"רות סוף".