חצויי רימנס

באותו לילה חלמתי חלום משונה, בחלומי הופיע נערה יפיפייה, בעלת שיער חום עדין ועיניים עמוקות, כאלה שנראות כאילו הן כבר ראו הכל. היא הייתה במצב חצוי, חצי פרפר חצי אדם, כנפיה התכולות רפרפו בעדינות, היא הביטה בי ופתחה את פיה, היא דיברה אלי בקול צלול ומקסים, מהפנט כמו מוזיקה. "שלום" היא אמרה, "אני תהל, דוברת הנשמות, מגלת הנסתרות, נואמת הנבואות" הבטתי בה ביראה, כרעתי ברך והרכנתי את ראשי, היא דיברה אלי בשנית ואמרה
"חיכיתי לך שנים רבות, כדי לספר לך את את סיפור המלכה. בבקשה הביטי בעייני"
הרמתי את ראשי, והבטתי אל תוך המצולות התכולות של עיניה, בזוית עיני ראיתי אותה מחווה תנועה עתיקה, בידיה השחומות, עטויות הצמידים. ואז התחלתי לצלול לתוך עיניה, זעקה בלתי רצונית עלתה מפי כאשר מצאתי את עצמי במקום זר לגמרי. "זה בסדר" הרגיע אותי קולה המוזיקלי של תהל, הסתובבתי וראיתי אותה עומדת מאחורי "חזרנו לעבר אנחנו נמצאות בארמון מונוקור" הבטתי סביבי בהשתאות, ארמון מונוקור, הארמון המלכותי של שושלת רימנס. הכל היה מפואר ומרשים היינו במסדרון גבוהה עם אלפי חלונות מעוגלים ודלתות נאות מעץ אלון. לפתע ניכנס למסדרון אדם צעיר גבהה קומה לבוש בגדים מהודרים לא נראה היה שהוא שם לב אלינו, מעניין. כאלו בתשובה לשאלתי תהל הסבירה לי שכאן בעבר אנחנו לא באמת קיימים אף אחד לא רואה, שומע, מריח, או יכול לגעת בנו. הצעיר ניגש לאחת הדלתות המהודרות ודפק עליה ברשמיות הדלת נפתחה בחריקה ובסף עמדה נערה צעירה ומאוד מוכרת לא לקח לי הרבה זמן כדי לזהות את הנערה שעמדה שם
"זאת את" אמרתי בפליאה תהל חייכה אלי והנהנה התקתי את מבטי מפניה היפות והמשכתי להביט מסוקרנת במתרחש הצעיר פתח מגלת קלף והחל להקריא
"הוד מלכותה המלכה אליזבת קוראת לך בדחיפות לחדרה"
דאגה העיבה על פניה היפות של תהל הצעירה היא הודתה לשליח והחלה לפסוע במהירות לאורך המסדרון. בסוף המסדרון ניצבה דלת עצומה בגודלה יפה יותר משאר הדלתות מעוטרת בקישוטים רבים ועדינים שהסתלסלו לאורכה תהל ניגשה לדלת ודפקה עליה קלות, הדלת נפתחה ואת תהל קיבל אדם, לבוש כמו השליח הצעיר, הוא הנהן בראש בכבוד לתהל ונתן לה לעבור. תהל נכנסה בצעדים מהירים לחדר, אני ותהל נכנסנו אחריה. החדר היה מפואר ומעוצב בטוב טעם של פעם, במרכז החדר ניצבה מיטה זוגית ענקית, על המיטה שכבה אישה נאה ונאנקה בכאב, היא נאחזה בבטנה שהייתה תפוחה, לא היה קשה לנחש שהיא בהריון. תהל ניגשה למיטה הגדולה והרכינה את ראשה "הוד מלוכתך" מלמלה
"תהל, הגעת" נאנחה המלכה בהקלה "אני יודעת שבדרך כלל זה לא נהוג, אבל, אני מבקשת שתנבאי את העתיד של התינוק שלי" לרגע הייתה שתיקת מבוכה, המלכה הביטה בתהל בציפייה, פניה של תהל התכווצו, נראה הייתה שהיא שוקלת מה לענות, לאחר זמן קצר פנתה תהל אל המלכה בהיסוס,
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב כל כך" אמרה תהל "בדרך כלל זה לא עושה טוב לאנשים לדעת את העתיד שלהם, אבל אם את מתעקשת אני מוכנה" המלכה נראתה מרוצה היא מחאה כף והמשרת ניגש לתהל וברדס לבן בידו, תהל לקחה את הברדס ולבשה אותו מעל בגדייה הנאים, היא התחילה למלמל מילים, כמו מנגינה, מתנדנדת כמו מטרנס, היא עצמה את עיניה ושלחה את ידיה לפנים, לפתע היא פתחה את עיניה, התנשפתי בהפתעה העיניים שלה נהיו לבנות לגמרי האישונים, הקשתיות הכל נעלם ואז היא התחילה לדבר הקול שלה נישמע אחר כמו גל, עולה, יורד ומתנפץ
"לא אחד כי אם שתיים שלהם נועד הכתר, אפלה וטוהר ישתלבו לשלמות, רוע וטוב יצרו אחדות" היא עצרה ועיניה נהיו שחורות, כאילו משהו רע השתלט עלייה. היא שוב דיברה אבל הפעם קולה נשמע מלחשש, כמו קול של נחש
"אבל לא טוב נועד להם עתיד כי עם מוות וכאב יחיו, אפלה אחרת לא מוכרת, נוראה תיקח אותן אליה וגורל נורא וסבל יהיו מנת חלקם. אך לא לעד, יבוא היום עוד גאולה אותה תביא ילדה קטנה" קולה של תהל נדם והיא התמוטטה על הרצפה עיניה עצומות המלכה נראתה מזועזעת והתחילה לבכות, המשרת ניגש לתהל ונשא אותה בזרועותיו אל מחוץ לחדר. תהל נגעה בכתפי קפצתי, נבהלת חייכתי אליה מסמיקה היא חייכה אלי חזרה ולקחה את ידי העולם הסתחרר ומצאתי את עצמי שוב במיטתי
* * *