זאוס- פרק 3

פרק 3: מרוץ המרכבות חלק א'

ביום למחרת התעוררתי מוקדם. ראיתי שליירה לא נמצאת.
החלטתי להתאמן בלחימה בחרב. התחלתי לחפש את מחסן הנשק.
אף על פי שאתם בטח כבר נמצאים במחנה, כי אתם קוראים את הספר הזה, עדיין אני חושב שרצויי להסביר לכם על מבנה המחנה.
יש קבוצה של בערך 6 אוהלים גדולים שנמצאים צמודים אחד לשני, שבכל אוהל נמצאות 2 קבוצות של חצויים. האוהלים נמצאים ליד החוף. יש את המרפאה, שהיא צמודה לאוהל המגורים של הצוות הרפואי. שבו, יש לציין שנמצאים בעיקר בני הרמס מבוגרים ובני אתנה מבוגרים (בני אתנה יכולים לרפא כל שטיפה מוחית שהיא). האוהל הרפואי נמצא מתחת לגבעה הגדולה של המחנה. על הגבעה הגדולה של המחנה נמצא האוהל של אגוס. במרכז המחנה יש גבעה ועליה עץ אורן ענק. ליד היער יש אוהל גדול. הספרייה. בתוך האוהל יש הרבה מאוד שולחנות והרבה כונניות עם ספרים עליהן. יש גם מתחת להר של האוהל של אגוס אוהל גדול ובתוכו הצוות של המחנה. הוא בנוי מכמה חצויים שמטפלים בכל מיני עניינים של המחנה שאגוס לא מטפל בהם (כמו למשל בניית מרכבות, כל ענייני האישורים שנותנים לחצויים לצאת לבית שלהם בזמן הלימודים ועוד כל מיני מורים שמלמדים את החצויים בזמן בית הספר). והאחרון זהו אוהל הכניסה. הוא נמצא על גבעה שנמצאת דרומה מהמחנה.
בחזרה לסיפור.
חיפשתי את האוהל שבו הם מאחסנים את הנשקים. עברתי אוהל אחר אוהל ובאף אחד מהם לא היה נשק.
"מה אתה מחפש?" שאלה נערה מאחוריי
"אה!" נבהלתי והסתובבתי. זאת הייתה ליירה "רציתי לחפש חרב כדי להתאמן"
"יכול להיות ששכחנו ללמד אותך לזמן חרב" אמרה ליירה
"לזמן חרב?" שאלתי
"כן" אמרה ליירה "חרבות הן מתנות מהאלים. הן מסמלות את אחת הברכות שחצויי מקבל. לכל חצי אל יש חרב המבורכת בכוח הראשון שלמד לשלוט בו. זה כאילו הדרך של האל להגיד שהוא צופה בך. כמובן שעכשיו זה לא באמת סימן לכך שהם צופים בנו, זו סתם מסורת שנשארה. הם מפסיקים לעקוב אחריך בגיל 17 כשהם נותנים לך את הברכה האחרונה. רובם ככה"
"זה מעודד" אמרתי בציניות "אבל איך מזמנים את החרב?"
"אומרים 'קאספו'" הסבירה ליירה "ואז תופיע החרב ליד שלך"
"טוב. קאספו" אמרתי וביד שמאל שלי הופיעה באור לבן החרב שלי (אני חושב שכדאי לציין שאני שמאלי). להב החרב זהר באור לבן ויצאו ממנו גצי חשמל. אחר כך שמתי לב לכך שהחרב שלי נראית כמו ברק. הבנתי שהיא ככה כי היא בורכה על ידי זאוס כי שליחת ברקים זה הכוח הראשון שלמדתי לשלוט בו "מגניב!"
"עכשיו אני אלמד אותך להילחם בחרב הזו" אמרה ליירה "אגב, החרב שלך יכולה לשלוח ברקים"
במשך כל הבוקר נלחמנו אחד עם השני. בהתחלה אלה היו קרבות של אימון, שליירה לימדה אותי מהלכים ואני חזרתי עליהם, ולאט לאט הקרב נהיה יותר זורם, עד שלימוד המהלכים השתנה לנתינת טיפים פה ושם ובלי ששמנו לב זה הפך לקרב רציני. שנינו השקענו את הנשמה בקרב הזה והוא נמשך לפחות שעה.
יש לחצויים עוד כוח: הם יכולים לשים לב לאלף דברים בו בזמן. למשל, בזמן שנלחמתי עם ליירה, ראיתי את הקהל שהתקרב והתחיל לעודד.
אלה שעודדו את ליירה היו בני אתנה, בן אפרודיטה (אלת היופי והאהבה), בני הפייסטוס (אל הנפחים) ורוב בני הרמס (והיו הרבה בנים להרמס). אותי עודדו בני ארס (אל המלחמות והמריבות) שבעיקר שנאו את ליירה, בנות אפרודיטה ועוד כמה הרמסים שהריעו לי על זה שהצלחתי לשרוד את ליירה ביום השלישי. בני פוסידון (חוץ ממאט) והאדס סתם עמדו בלי צד ולא הריעו. בני אפולו סתם התחילו עם בנות אפרודיטה ולא היו שם בכלל בני דיוניסוס (אל היין) ובני דמטר (אלת הקציר והאדמה).
אגב, עוד אחד מהיכולות של החצויים זה שאנחנו יודעים על כל חצויי, איזה אל הוא אבא או אמא שלו אחרי שאישרו שהוא הבן של אותו אל (אחרי שהם עומדים על במת האבן של אגוס).
היינו יכולים להמשיך בקרב עוד כמה שעות, אבל אז הוא נעצר. ארבעה חצויים שעודדו התחילו לתקוף את כולם.
אלה היו בני אפולו, ארס, הרמס ופייסטוס. אפולו (אפשר לכנות חצוי על השם של אבא שלו. למשל, כשקוראים לחצוי אפולו, זה כי הוא בן אפולו) שלח קרני אור שסנוורו את כולם ושלחו אותם אחורה. האדס התחיל לירות כדורי אש לכל כיוון, ארס נעלם והופיע מאחורי מישהי, אמר "מוצ'יריס" והופיעה סכין (אחד הכוחות של בני ארס הוא ליצור נשקים כמו חניטות וסכינים). הוא הצמיד את הסכין לצוואר של אותה נערה ואיים להרוג אותה, והפייסטוס זימן חרב דו להבית אפילו בלי לומר את מילות הזימון (כוח שיש לפייסטוסים, כיוון שהפייסטוס הוא אל הנפחים) והניף בה לכל כיוון.
"אור, קרא לרופאים!" קרא מאט ורץ לפייסטוס לפני שהוא יחתוך מישהו וחסם את החרב שלו.
כולם התחילו לחסום ולנטרל את הארבעה חצויים, אבל נראה שבזמן שהם בהשפעה של ה"דבר" הם מתחזקים.
הרופאים הגיעו. אחרי שכולם נוטרלו האתנאים ריפאו את ארבעת החצויים מה"דבר" שנכנס אליהם, ואז עוד כמה רופאים נתנו להם סיידר (ריפויי הפנוט דורש הרבה אנרגיות מצד זה שמהופנט וסיידר הוא משקה האלים. על בני אדם הוא לא משפיע, אבל לחצויים הוא נותן הרבה אנרגיה).
אחרי שהרופאים ריפאו אותם, הצלחתי לראות 4 הילות שחורות יוצאות מהגופים של החצויים המהופנטים. ניסיתי לעקוב אחרי ההילות, אבל הן הגיעו לאזור מוצל ונעלמו בצללים, כך שלא הצלחתי לראות אותן.
הרופאים התחילו לפזר את כולם.

אחרי ארוחת הצהריים כולנו התחלנו להתארגן למרוץ המרכבות (דבר שנדחה ביום, שבשביל קבוצה חדשה שאין לה מרכבה או טכניקה משלה, היום הזה היה חשוב ביותר). ליירה ומאט עבדו על תכנון המרכבה. מאט הוא זה שבחר את הסוסים, וליירה התאמנה על עיצוב מרכבות עוד כשהיא הייתה קטנה, ולכן הם היו צריכים לעבוד ביחד.
בינתיים אני ואור התאמנו ביחד. אני הייתי צריך לעבוד עוד על שליטה באוויר לקראת המרוץ.
"אתה מה?!" אמרה ליירה בכעס. אף על פי שאני ואור היינו רחוקים מליירה ומאט, הצלחנו לשמוע.
"מה קרה?" שאל אור כשהוא ואני התקרבנו
"מאט בחר לנו היפוקמפוסים" אמרה ליירה בכעס
"נו, ו…?" שאלתי. לא היה לי מושג מה זה היפוקמפוסים
"היפוקמפוסים אלה סוסים שבמגע עם מים הרגליים האחוריות שלהם הופכות לזנב" הסבירה ליירה "קודם כל, היכולת הזאת לא מועילה לנו בכלל למרוץ, וחוץ מזה, הם נחשבים סוסים איטיים"
"למה לקחת היפוקמפוסים?" שאל אור
"כי אלה הסוסים שאני יכול לתקשר איתם הכי טוב, כי הם נחשבים גם סוסים, וגם חיות מים" ענה מאט
"אני עדיין חושבת שזו בחירה רעה. היית יכול לקחת סוסים יותר טובים וזה לא היה משנה" אמרה ליירה. בהמשך היום הם המשיכו לעבוד יחד. היה נראה שעל כל דבר הם רבו, אבל בסופו של דבר הם הצליחו ליצור שירטוט מפורט ומדהים. ליירה נתנה את השרטוט לבורק באוהל הצוות והוא התחיל להרכיב את המרכבה. בורק הוא הבן של הפייסטוס. הוא יכול לבנות הכל, אם נותנים לו את הסרטוטים והחומרים, ובדרך כלל הוא מצליח לבנות אותם בזמן מדהים.

ביום למחרת בבוקר המרכבה כבר הייתה מוכנה. היא הייתה מדהימה.
היא הייתה בצבע שחור, היו עליה שני גלים כחולים שיצאו מהאמצע לשני הצדדים וברק שהפריד בניהם. הברק היה כל כך בוהק, שהיה נראה שהוא ברק אמיתי.
התחלנו להתאמן. העברנו את המרכבה למגרש הספורט והעברנו אותה לקו הזינוק על המסלול. מאט הביא את שני הסוסים. ההיפוקמפוסים היו הדבר הכי יפה שראיתי. הם היו שני סוסים בצבע טורקיז בהיר והייתה להם רעמה בצבע כחול דהוי. חיברנו לאותם למרכבה. ראינו שעוד מרכבה הגיעה. גם מרכבה יפה. היא הייתה בצבע לבן. היו הרבה גבעולי חיטה בחלק הקדמי שבלטו גם מלמעלה, ושתי כנפיים שהתפרשו לשני צדדים. על המרכבה עמדו בת דמטר ובן הרמס. באחד מהצדדים הגיעו בן אתנה ובן הפייסטוס.
"אתם גם מתאמנים פה?" שאל בן האתנה
"כן. אנחנו עושים נסיעת מבחן למרכבה" אמר אור
"אז בואו נעשה ביחד. ננסה להתחרות אחד בשני" אמרה בת דמטר
"טוב" אמרתי "למישהו יש בעיה?"
"לא" אמרה ליירה "אני לא חושבת שמישהו מתנגד. אני ליירה. בת אתנה" (מנומס כשאתה מציג את עצמך לומר בן של איזה אל אתה, אף על פי שבדרך כלל יודעים את זה מראש)
"אני מאט, בן פוסידון"
"אני אור, בן הרמס"
"אני קני, בן זאוס" ראיתי את התגובה שלהם כששמעו שאני הבן של זאוס.
"טוב" אמרה בת דמטר "אני אשלי, בת דמטר"
"אני זאק. בן הרמס" אמר זה שהיה במרכבה ליד אשלי
"אני אדוארד" אמר בן אתנה מחוץ למרכבה "אני בן אתנה"
"אני ריק" אמר זה שעמד ליד אדוארד "אני בן הפייסטוס"
רק אז שמתי לב לזה שכולנו הגענו מארצות שונות, אבל עדיין כולם דיברו בעברית ובלי מבטא בכלל. אחר כך שאלתי את ליירה בקשר לזה, זה עוד כוח של חצויים. כשאנחנו מדברים אחד עם השני אנחנו מדברים אוטומטית בשפה עתיקה שרק חצויים מבינים. בגלל זה היא לא דיברה איתי בבית הספר. כי אז לא שלטתי בכוחות החצויי שלי, ולא הייתי מבין מה היא אומרת (רק עם זה עניין אתכם, ליירה מיוון, מאט מארצות הברית, ואור ואני מישראל).
אשלי וזאק מיקמו את המרכבה שלהם לידינו ואדוארד וריק הלכו למוסך.
ליד המגרש עברה בת אתנה בוגרת מהצוות (כל שעה עגולה עוברים כמה אנשים מהצוות לסיבוב באזור המחנה. סתם לביטחון). ביקשנו ממנה שתשפוט במרוץ.
"חוקים בסיסיים של המרוץ:" אמרה האתנה "4 סיבובים. כניסה למוסך אפשר לעשות רק בסוף הסיבוב השני. מותר כל מהלך חוץ מהריגה מכוונת, וגם לא מכוונת, ושליחת ברקים. צאו!"
שתי המרכבות יצאו. היינו בפיגור. למרכבה השנייה היו מחוברים פגע-סוסים (סוסים עם כנפיים), שהם נחשבים סוסים מהירים מאוד. בדרך כלל הם מתחברים רק עם הרמסים, שיודעים לרחף ולפסידונים שיכולים לתקשר עם סוסים. כשהמרכבות יצאו, היה אפשר לראות בברור שליירה הייתה רותחת על מאט.
אתם באמת לא רוצים לדעת מה היה בתחרות. זה התחיל בזה שלא היה לי מה לעשות כי המרכבה של זאק ואשלי הייתה לפנינו, ולכן לא היה לי מה לעשות כדי לעקב אותם, אחר כך זה המשיך בזה שאשלי שלחה עלינו מטח של שברי אבנים שפגעו במרכבה ויצרו עיקומים עליה, המשיך בעוד ויכוח של ליירה ומאט בזמן שהיינו במוסך על כמה שזה היה טיפשי לא להקשיב לה בקשר לסוסים, ועוד כל מיני דברים במהלך הסרטוט, ובגלל החבטות היה לאור קשה לפרק את הגלגלים ואיבדנו זמן רב, והכי גרוע, שמרוב כעס, כשאור הביא לסוסים מים, מאט בטעות השפריץ את כל המים על הסוסים (טיפת מים שנופלת על סוס לא משפיעה עליו, אבל דלי מים גדול כמו שהיה לאור היה מספיק גדול כדי לשנות את הרגליים האחוריות של ההיפוקמפוסים לזנב), והיינו צריכים לחכות עד שהסוסים יתייבשו. בסוסו של דבר ההרמס והדמטר ניצחו אותנו ביותר מהקפה שלמה.
"מאט, אני מקווה שאתה יודע שהכול בגללך" אמרה ליירה
"בגללי? תני לי סיבה אחת, למה זה בגללי" אמר מאט
"מי לוקח היפוקמפוסים למרוץ מרכבות!" צעקה ליירה
"אני" אמר מאט והלך
במשך כל אותו היום ליירה ומאט לא דיברו אחד עם השני. ביום למחרת הם ניסו להגיע לפשרה ולא הצליחו (כמובן שתיקנו את המרכבה וליירה עשתה כמה שינויים בסרטוט, כדי שהמרכבה תחזיק יותר. בורק לא אהב את זה, אבל הסכים לשנות).
בסוף בערב ליירה ומאט החליטו שמחר הם יגיעו לפשרה.
הנה תקציר של הימים הקרובים, עד יום המרוץ:

יום חמישי:
ליירה מנסה לגרום למאט להחליף סוסים. מאט מסרב. ליירה ומאט רבים ולא מדברים. אנחנו מגיעים למגרש הספורט, מגיעה קבוצה נוספת. אנחנו עושים מרוץ קטן נוסף, אנחנו מפסידים (שוב). ליירה ומאט צועקים אחד על השני. בערב הם מנסים להשלים.

יום שישי:
ליירה ומאט שוב רבו על הסוסים. מאט הבין שכולנו נצטרך לסמוך על עוד דברים שאני יכול לעשות בשליטה באוויר שלי. יצאנו למגרש והתחלתי להתאמן ובסוף היום ליירה ומאט שוב משלימים.

יום שבת:
ליירה ומאט שוב רבו על עניין הסוסים (בפעם הרביעית), כולנו הגענו למגרש, עשינו עוד מרוץ קטן, והפסדנו כשהיינו ממש קרובים לקבוצה השנייה. מאט וליירה שוב רבו. הפעם לא ניסו להשלים.

יום התחרות:
היום סוף סוף הגיע יום המרוץ. לי ולאור היה ברור שאין סיכוי שנצליח לנצח במרוץ אם ליירה ומאט לא ידברו.
"אני מדבר עם מאט ואתה עם ליירה" אמר אור
"בסדר" אמרתי
נכנסתי לספרייה. היה ברור שליירה תהיה שם. לא מהסיבה שאתם חושבים. בפעם השלישית שהם רבו היא הלכה לספרייה ונשארה שם מהבוקר עד אחר הצהריים. שאלתי אותה למה היא נשארה שם כל כך הרבה זמן והיא סיפרה לי שזה מין מנהג כזה שלה שכל פעם שהיא עצבנית היא קוראת. פעם כשהיא הייתה בת 9 היא התעצבנה בגלל משהו וגמרה את כל כרכי המילון שהיו בספרייה של המחנה ויכלה לצטט את כל המילון בעל פה (למרות שזיכרון מעולה זה דבר רגיל אצל אתנאיות). בחזרה לסיפור.
"מה את עושה?" שאלתי בניסיון נואש להתחיל שיחה. ניסיון דפוק לגמרי. היא בספריה, מה היא כבר יכולה לעשות?
"אה, קוראת?" היא אמרה בתגובה למה שאמרתי
"נכון" ניסיתי להציל את עצמי
"אז מה אתה צריך?" היא אמרה והעבירה עמוד בספר
"מה את קוראת?" שאלתי
"לא יודעת. לא שמתי לב" היא אמרה
"אה-הא" הגבתי. מוזר "עד כמה זה נורא אם…"
"זה מאוד נורא" קטעה אותה ליירה והעבירה עוד עמוד
"למה?"
"אני מנסה להוכיח לה" היא אמרה. לא ידעתי על מי היא דיברה
"להוכיח, 'לה', מה?"
"ש… תראה, אני… אני פשוט צריכה" היא אמרה
"ואת לא מוכנה להגיד לי למה" אמרתי
"אני אמרתי לך. אני… אוף עזוב את זה!" אמרה ליירה וזרקה את הספר "עכשיו מרוב שאני עצבנית אני לא מצליחה לקרוא"
"אבל את אפילו לא במרכבה" אמרתי
"כן, אבל התפקיד שלי הוא ליצור אסטרטגיה בשביל המרוץ. זה ברור שהתפקיד שלי הוא לא להחליף גלגלים. כבר יצרנו אסטרטגיה, אבל היא לא תפעל כל כך טוב עם אנחנו לא נצליח לעקוף אותם"
"טוב, אני למדתי טכניקה נוספת לשליטה באוויר" אמרתי. ניסיתי לעודד אותה
"היא תהיה מספיק טובה כדי לעקוף מרכבות של אחרים?" שאלה ליירה
"אני לא יודע" אמרתי "אבל אור יכול הרי להכפיל את עצמו, וככה כשנגיע למוסך יהיו יותר משני מוסכניקים ונוכל לעקוף כמה מרכבות נוספות"
"אתה פשוט לא מבין" רק עכשיו הבנתי למי ליירה התכוונה (די באיחור). ליירה הייתה צריכה להוכיח לאתנה משהו. רק לא ידעתי מה. או למה
"אני לא אבין אם לא תסבירי לי" אמרתי. התחיל להימאס עליי זה שהיא כל הזמן מסתכלת עלינו מלמעלה. כאילו היא יודעת דברים שאנחנו לא (ואני לא מדבר על חומרים בפיזיקה או מתמטיקה).
ליירה הלכה.

"הצלחת לגרום לליירה לוותר על עניין הסוסים?" שאל אותי אור
"לא. הצלחת לגרום למאט לוותר על ההיפוקמפוסים?" שאלתי
"לא" ענה לי אור
"אז מה עושים?" שאלתי
"מקווים לטוב?" אמר אור בתקווה. היה ברור שהלך עלינו במרוץ.
המצב היה כזה: עוד חצי שעה בערך המרוץ. ליירה ומאט לא מדברים, יש לנו חצי אסטרטגיה, יש לנו סוסים איטיים לגמרי במרכבה, ואם נפסיד, המריבה של מאט וליירה תגדל כל כך עד שהם יוכלו להרוג אחד את השני.
ליירה ומאט הגיעו.
"תגידו למאט שהוא יכול להשאיר את הדגים" אמרה ליירה כשמאט היה מולה. יופי. עכשיו התחלנו בתגובות הילדותיות ומשחק ה"תגידו לו"
"תגידו לליירה שלא התכוונתי לשנות אותם גם אם היא לא הייתה מסכימה" הגיב מאט
"טוב, תראו מה נעשה" אמרה ליירה. היא דיברה בטון המפחיד שבו היא דיברה אז בפעם הראשונה כשהיא חטפה אותי מבית הספר "קני, אתה ממשיך בטכניקה שאמרת לי, ותנסה כמה שיותר לצמצם פערים בינך לבין המרכבות שלפניך. אור, אתה יודע מה לעשות, ואני אנסה לפענח את הטכניקות של האחרים ואתן לקני עצות על איך להמשיך"
"בסדר" אמרנו אני ואור באותו הזמן. לפעמים חושבים שמאט הוא המנהיג בקבוצה שלנו כי הוא הכי מבוגר ויש לו הרבה כריזמה, אבל ברגעים כאלה נראה שדווקא ליירה היא המנהיגה בקבוצה.
היה ברור שמאט כועס על ליירה עוד יותר כשהיא התחילה לומר לכל אחד מה לעשות ודילגה עליו. מצידו זה היה נראה כאילו הוא לא עושה כלום במרוץ.
"בואו ניקח את המרכבות למגרש" אמר מאט
הלכנו למרכבה. חיברנו את הסוסים אליה. אני ומאט עלינו עליה ואור וליירה הלכו לידינו.
בהתחלה הלכנו לכיוון מגרש הספורט, אבל אז שינינו כיוון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי "המגרש בצד השני"
"המגרש הוא רק לאימונים" ענתה ליירה "בכל פעם שיש מרוץ מרכבות מופיע מגרש נוסף"
עברנו אל מאחורי הגבעה עם האוהל שאליו נכנסים או יוצאים מהאזור הזה, ואז אני ראיתי את המגרש.
הוא היה עצום. נכנסנו באחת הכניסות. הבפנים שלו היה מדהים. היה גם שם מסלול בצורת מסלול ריצה רק גדול בהרבה מזה שבו התאמנו, היו מדרגות על מדרגות שהתנשאו לגבהים עצומים ששימשו ככיסאות ישיבה, כמו באמפיתיאטרון. ניחשתי שלא רק חצויים באימונים צופים במרוץ המרכבות. ואכן, בקבוצת כיסאות יחסית קטנה ישבו נערים עד גיל 17, וכל השאר היו חצויים מבוגרים מצבא החצויים, והיו מושבים מיוחדים מקדימה 12 מושבים מעותרים ויפים. על כל מושב היה סמל. הבנתי שאלה מושבים לאלי האולימפוס. על המושב השישי משמאל היה סמל של ברק. זה היה המושב של זאוס. אבא שלי. כמובן שהמושבים היו לכבוד בלבד, ואף אחד לא ישב, או התכוון לשבת עליהם.
"וואו" אמרתי
מאט ואני הסענו את המרכבה לקו הזינוק ואור וליירה הלכו לאזור המוסך.
זהו זה. עכשיו מתחיל מרוץ המרכבות.