הממלכות 3

לוסי התעוררה בחדרה, השעה הייתה 12:30, היא זינקה ממיטתה במהירות, היא אף פעם לא התעוררה כל כך מאוחר! אך מה שסיקרן אותה הייתה העובדה שאף אחד לא העיר אותה. היא צלצלה בפעמון, והמשרתת הופיעה בדלת, "התעוררת גבירתי",אמרה בלשון עילגת וקדה. היא פנתה אל עבר הארון, והוציאה שמלה קצרה עם שרוולים תפוחים בצבע ירוק. היא הלבישה את לוסי במהירות, וסירקה את שערה העבות. "את מוכנה" אמרה לבסוף ויצאה מהחדר. לוסי חיכתה חמש דקות ויצאה אף היא מהחדר. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. פעם ראשונה בחייה שלא אמרו לה מה לעשות ואיפה להיות. למרות זאת היא הייתה מעדיפה שיכתיבו לה מה לעשות, היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם עצמה. לאחר שיטוט ארוך במסדרונות עלה למוחה רעיון. היא הלכה אל חדר האוכל הגדול ששם כמו שזכרה הוגשה ארוחת הצהריים. סביב שולחנות האוכל ישבו כל האורחים שנשארו בארמון מהערב הקודם, מתוכם אדוארד שזיכה אותה בחיוך. היא החזירה חיוך. על בימה קטנה ישבו שתי משפחות המלוכה סביב שולחן עץ עגול. לוסי ראתה שנשאר לה מקום בין הנסיכה לאונורה למלכה איזבלה. סוזן ישבה מצידה השני של לאונורה ולצידם של הוריהן. לוסי קדה קידה קטנה והתיישבה במקומה. היא אכלה את ארוחתה בשקט שנשמעה השאלה "האם ישנת טוב הלילה?" לוסי זיהתה את קולה של הנסיכה לאונורה. אך ידעה שכרגיל השאלה לא מכוונת אליה.היא המשיכה בארוחתה כשהרגישה זוגות עיניים מסתכלות עליה ושקט פתאומי השתרר בשולחן.לפתע הבינה שהשאלה מכוונת אליה. "אממממ….כן, ישנתי טוב הלילה." ענתה והוסיפה כמעט מיד "תודה שהתעניינת." בעודה נזכרת בשיעורי הנימוסים וההליכות. הארוחה המשיכה בשקט שהופרע על ידי קולה הערב של הנסיכה לאונורה "אבא, אמא, הייתי רוצה להישאר בארמון זה זמן מה. הספרייה במקום מסקרנת אותי ואשמח לבלות בה עוד זמן. כמו כן ברצוני לבלות ולהכיר את הנסיכות. אם הדבר בסדר מצד משפחת המלוכה השנייה." אביה של לוסי, המלך לואי, הכריז את הסכמתו בעניין זה. נשארה רק הסכמתם של הורי לאונורה, שהסכימו ברוחב לב.
לאחר הארוחה ביקשה הנסיכה לאונורה מלוסי ללוות אותה שוב לספרייה. לוסי נענתה לבקשה והובילה אותה אל הספרייה. "את לא חייבת להישאר", אמרה הנסיכה לאונורה שכאילו קראה את מחשבותיה של לוסי שבאה ללכת, "רק אם את רוצה" הוסיפה מיד ולא חיכתה לתשובתה של לוסי. לוסי הופתעה מחופש הבחירה שליווה אותה למשך היום. הוא היה זר לה, אך היא נהנתה ממנו. למרות קנאתה בנסיכה לאונורה, רצתה להישאר בחברתה, אך לא ידעה אם כללי הנימוס מתירים לה זאת. לאחר דקות של התלבטות היא התיישבה על ספת העור הכבדה, לצד הנסיכה.
***
חלף כבר שבוע מאז עזבו מלכי הממלכה הראשונה, בהשאירם את הנסיכה לאונורה. ולוסי תהתה כל הזמן מי היא לאונורה האמיתית, זאת שמנומסת, צוחקת ומבלה עם סוזן וחשובי הממלכה או לאונורה השקטה שהיא מבלה איתה שעות בספרייה. אבל אם היא כזאת או אם כזאת, לוסי נהנתה מהשעות בספרייה. בהתחלה היססה ולא דיברה הרבה, אך לאחר שהרגישה כאילו הנסיכה לאונורה נמצאת רק כדי להקשיב לה היא נפתחה ודיברה בשטף. לא שהיא ציפתה שהנסיכה באמת מקשיבה לה, היא פשוט הרגישה כך. באחד מביקוריהן בספרייה שמה לב לוסי שהנסיכה לאונורה לוקחת ספר, שלוסי עצמה ניסתה לקרוא פעמים רבות, אך לא הצליחה. היא אפילו לא הבינה את שפת הכריכה (למרות שידעה 30 שפות), ובפנים בכלל לא היה כתוב כלום! אך משום מה נראה היה שהנסיכה לאונורה קוראת בעיון את הספר. לוסי התקרבה והציצה בספר, דבר שלא הייתה מעזה לעשות לפני שבוע, והסתכלה. כרגיל לא היה כתוב שם כלום. לפתע הנסיכה לאונורה התחילה לשיר שיר קצר ועדין בקולה הערב. לאחר שגמרה אמרה "ספר הנבואות. אדמה, שמים, ודרקון. ככה קוראים לספר. הוא כתוב בשפת 'נגינת הדרקון', שפה שידועה רק לממלכה שלי לכן אני מתפלאת מה הוא עושה אצלכם." הנסיכה לאונורה שכמו בפעמים רבות ידעה מה לוסי מנסה לעשות , הקדימה מבעוד מועד וסיפרה ללוסי. היא חזרה לקרוא בספר. לוסי, שידעה שיש לה הזדמנות לדעת מה כתוב בספר ולפני שתחמוק לה מבין הידיים, מיהרה לומר "אני מבינה. אבל את רואה מה כתוב בספר? הרי הדפים ריקים." הנסיכה לאונורה הרימה את מבטה מהספר ולראשונה ראתה לוסי הפתעה על פניה. "את לא רואה מה כתוב?"
"לא",ענתה לוסי בסקרנות.
"חכי רגע אני אקריא לך קטע שאהבתי", היא דפדפה מספר עמודים. כשהגיעה לקטע שרצתה נעצרה, וקראה בקולה הצלול "אדמה, מים ודרקון/ מסע שיוביל לניצחון/ מזימות לכתרים/ מוות וחיים/ טעות אחת קטנה/ ואין דרך חזרה/ מלחמה גדולה/ וממלכה בסכנה/ לשקר יש רגליים/ וסודות יהיו כפליים/ צריך תשומת לב/ אחרת ספיר עלולה להיחרב/ סליחה ומחילה/ הגיעה עת הבריאה/ לעזור יוכלו/ רק אלו שירצו. את יודעת מה זה אומר?" לוסי הנידה בראשה. נכון שהיא דיברה שוטף בחברת הנסיכה, אבל רק כשידעה שהנסיכה לא מקשיבה לה ושומעת אותה. "זו הנבואה שמספרת על 'מלחמת הניצחון' כשעשרים המלכים והמלכות הקדמונים נלחמו כדי להשיג את הממלכות. הם גילו את הדרקונים, יצאו ל'מסע הגדול', הם נלחמו כדי להשיג את הממלכות-הכתרים, המלחמה הייתה עקובה מדם, הם היו צריכים למצוא את אחת מעשר האבנים שייצגו את עשרת הממלכות ואם הם היו מוצאים אבן אחת ורוצים אחרת הם היו צריכים להשאיר את האבן שמצאו מאחור. וזה כלל סיכונים קטנים, אסור היה לטעות בהימור. לאחר מכן הייתה מלחמה בין כל הממלכות וכל ממלכה הייתה בסכנה איומה, שקרים התהלכו בכל מקום והיו הרבה סודות, היה אסור לבטוח באף אחד. כל ממלכה הייתה צריכה לשים לב, במיוחד הממלכה הראשונה- האבן שלנו היא ספיר, שהממלכה שלו לא תיחרב. ואז הממלכות סלחו אחת לשנייה, והתחילו לשקם את עצמן מחדש, בשיתוף פעולה." לוסי הייתה כל כך מרותקת, שלקחו לה מספר שניות להבין שהנסיכה לאונורה סיימה את ההסבר וחזרה לספר. היא התנערה מסקרנותה, קמה, קדה קידה קטנה ויצאה מהחדר. כאשר יצאה מתווך ראייתה של הנסיכה לאונורה, שחררה אנחה. היא מעולם לא שמעה את הסיפור הזה וכנראה גם אמור היה שלא תלמד. היא הסתקרנה לדעת מה עוד לומדים בשיעורי היסטוריה ולא שמה לב לאדוארד שבא לקראתה עד שאמר "שלום, הוד מעלתה הנסיכה לוסי" וקד קידה מלאה תוך כדי חיוך. לוסי התנערה שנית ממחשבותיה, "אוי אדוארד, לא שמתי לב שהתקרבת", תשובתו הייתה רק גיחוך של 'כמה מפתיע'. היא פחדה שהעליבה אותו, אך מיד ראתה שהוא יוצא לגינה ומזמין אותה לבוא איתו. הם יצאו יחדיו אל הגינה הירוקה והמטופחת, והתיישבו על ספסל אבן מפוסל. רק כשהתיישבה לצידו הבחינה בפעם הראשונה עד כמה הוא יפה; אבל בצורה כל כך בולטת שלוסי התחילה לתהות איך לא שמה לב לכך. עד אז הוא נראה בסדר, נורמאלי פחות או יותר, והנה היא שמה לב שהוא נאה. היא בהתה בו בזמן שדיבר ותהתה אם אי פעם יהיה יותר מידיד שלה. לסוזן היו כבר הרבה מחזרים, ולוסי החליטה ממזמן שתשמח לאחד, אז למה לא אדוארד? למרבה הזוועה היא הבינה שאדוארד שאל אותה דבר מה. "מה..מה אמרת? חשבתי רגע משהו ולא שמתי לב" "היום את מלאה מחשבות, אה? שאלתי אותך איפה את מבלה את רוב זמנך, אני בקושי רואה אותך" הוא רוצה לראות אותי יותר?! חשבה לוסי בזמן שאמרה, "אני מבלה עם הנסיכה לאונורה בספרייה" היא זכתה לראות את אדוארד מחייך חיוך שגדל במהירות עד שהפך לצחוק מתגלגל. "אכן, אין בילוי טוב יותר מהספרייה." לוסי נעלבה עד עמקי נשמתה. היא קמה ובאה ללכת כשהרגישה את ידו העדינה אך החזקה מחזיקה בזרועה. "חכי, רגע. לא התכוונתי לפגוע זה פשוט היה נשמע מצחיק. אין לי בעיה עם ספרים. אני פשוט צריך לקרוא כל כך הרבה מהם שספרייה כבר לא נשמעת לי מקום לבילוי. בואי, תחזרי לשבת." לוסי התיישבה בצייתנות. הם ישבו בשתיקה ולא דיברו כשאדוארד הפר הדממה "אז…מה אתן בעצם עושות כל הזמן בספרייה שמעניין אתכן כל כך?" "הנסיכה קוראת ספרים." "איזו נסיכה?", התבלבל אדוארד, " את או הנסיכה לאונורה?" לוסי באה לענות כשנשמע קול צעדים עדינים ולאחריהן הופיעה דמותה היפהפייה של הנסיכה לאונורה. "אתם יכולים לקרוא לי ליין, נמאס שקוראים לי 'הנסיכה לאונורה'. וזאת אני שקוראת ספרים, לוסי מבלה איתי בזמן הקריאה." לוסי הסתכלה על אדוארד ולאונורה או ליין או איך שלא תרצה שיקראו לה, שבחנו אחד את השנייה בעיון. לפתע הייתה מודעת לוסי עד כאב עד כמה יפה לאונורה בשמלת הטורקיז הקיצית שלה, ובשערה השחור הפזור שרוסן בעזרת סיכות כסף קטנות שתאמו לעגיליה הכסופים, עיני הלילך שלה נצצו באור השמש. היא גם הבחינה איך אדוארד מסתכל עליה בהערצה. אם הוא רק היה מסתכל עליי ככה, חשבה לעצמה והצטערה בפעם הראשונה שלאונורה נשארה. היא אמרה שהיא צריכה ללכת אך הפעם אדוארד לא עצר בעדה. היא התחילה ללכת שלפתע שמעה את קולה של לאונורה מסיים את השיחה. היא גם שמעה את קול צעדיה הרצות ומגיעות אליה. לוסי לא עצרה. היא ידעה שזה נוגד את כל חוקי הנימוס אך המשיכה ללכת והתעלמה מלאונורה הצועדת לידה בשתיקה. היא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת. היא נפלה על מיטתה עצובה, ושכבה שם עד שנרדמה.