דיימונז(שדים)- פרק 10

כריסטופר מושך אותי אליו ומנשק אותי על השפתיים. לא ככה דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלי.כשכריסטופר ואני מסיימים להתנשק אני מסתכלים על ההורים שלי שמוחים דמעת אושר.הוא בנו היחיד של המושל כי אצלנו אסור להביא יותר מילד אחד לעולם. כריסטופר גדול ממני בארבע שנים וכשהוא יהיה גדול הוא יהיה המושל שלנו מה שאומר שהוא שידוך טוב. כשהתארסנו הייתי בת שש והוא היה בן עשר. מיד אחרי האירוסים שלנו משפחת המושל, כולל כריסטופר, עזבו את אלג'ר. עד לעכשיו.
אני יודעת שאני אמורה לשמוח כי כריסטופר הוא השידוך הכי טוב שאני אוכל למצוא אבל אני לא שמחה. אני לא מכירה אותו. רוב השיחה מתנהלת עד כמה הם ואנחנו שמחים על הנישואים הקרובים. מתברר ששנה הבאה אני מתחתנת. אני לא מראה את הרגשות שלי. אני לא מראה שבעצם עכשיו אני חושבת על טד ועל הכמעט נשיקה שלנו.
"לייל אנדה קלייט?! לייל אנדה קלייט?!",קורא לי כריסטופר כשאני פשוט בוהה באוויר. מוזר, אבל אני כבר לא רגילה כשקוראים לי בשמי המלא."כן?",אני שואלת אותי בהיסח דעת.
"שמעת את החדשות הטובות?", הוא שואל אותי.
״מה שאנחנו מתחתנים?״, אני שואלת ומחייכת עוד חיוך זוהר אך מאולץ. בקצב הזה הלחיים שלי יכאבו לי למשך שבועות.
״לא, מצחיקה שכמותך״, הוא צוחק,״ אנחנו עוברים לגור ביחד!״
אני בשוק. אני יודעת שמותר לזוג מאורס לגור שנה אחת לפני הנישואים ביחד. אבל לא חשבתי שזה יקרה לי. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להתחתן, במיוחד לא בזמן הקרוב.
״באמת?!״, אני שואלת בשמחה כביכול כשבפנים אני מרגישה את כולי מתפוררת. אני לא רוצה להתחתן, לא עכשיו! ואני גם לא רוצה לגור עם כריסטופר! אני שולחת מבט מתחנו להוריי, שיגידו שזה לא נכון.
כנראה שהם לא מבינים את המסר כי הם ניגשים למושל ואשתו לתכנן את הפרטים. אני נשארת לבד עם כריסטופר בחדר.
״אז… איך היו השנים שלך ב…אקסון, נכון?״, אני מנסה לנהל שיחה איתו.
״כן, אבל כל הזמן חשבתי עלייך…״, הוא אומר בקול מושך וכורך את ידיו סביב מותניי. אני פולטת קריאת תדהמה כשהוא עושה את זה. בתגובה הוא מחייך אליי בעליונות מעצבנת.
״אז מתי אנחנו עוברים לדירה שלנו?״, אני שואלת ומחלצת את עצמי ממנו.
״עוד חודשיים- שלוש״, הוא מחייך אליי,״ אני יודע שקשה לך לחכות לזה״, הוא ממשיך ומתקרב אליי.
המשרתת מצילה אותי כשהיא מזמינה אותנו לשולחן. אני מתרחקת מכריסטופר ומתיישבת מולי בשולחן.
אני מסתכלת על כריסטופר ומחשבת איך השתנה במהלך השנים. בגיל עשר הוא היה ילד נמוך ושמן ועכשיו הוא גבוה ורזה. יש לו שיער גינאי שמסודר בתספורת האופנתית ביותר. יש לו עיניים חומות כמו שלי. יש לו פה גדול אך שאר פרטי פניו מכסים על זה.
הארוחה מורכבת ממזון שבדרך כלל אפילו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו סתם. סלטים, מגוון מאוד רחב של בשרים, עופות ודגים, לחמים מדגנים שונים, פסטה עם רטבים שונים ולפחות עשרים סוגים שונים של קוקטיילים.
לאחר הארוחה הם הולכים ואיה מחליפה לי לפיג׳ימה. היא משכיבה אותי במיטה ומכסה אותי בשמיכת הצמר החמימה שלי. היא מכבה את האור, יוצאת מהחדר ומשאירה אותי לבד עם מחשבותיי.
יש לי מחשבה אחת בראש.
נשארו לי חודשיים- שלושה לחיות.