תרבות גבוהה חלק ג' – מסע בין מאות(18-21). פרק תשיעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

9. ביתי הוא מבצרי.

הרגשתי כאילו לא הייתי בבית עידני עידנים ובקיצור המון זמן. קשה לי לכמת המון זמן. קשה לי לכמת זמן בכלל ובטח אחרי ההתרחשויות של הימים האחרונים. בפועל נסעתי לשלושה ימים פלוס שלושה ימי חיפוש ורחמים עצמיים. זה כול הזמן שעבר מאז שנפרדתי מאריק בשדה התעופה בארץ. בתחושה, עברנו חיים שלמים עד לערב הזה.
בליבי גמלה ההחלטה לתקן, פשוט לתקן. לא הייתה סיבה טובה מלכתחילה להרוס אבל כאלה הם החיים לפעמים בונים משהו חדש רעוע ולפעמים הורסים משהו ישן וטוב.
יצאתי מוקדם הביתה כדי לקיים את ה- שיחה עם אריק ושחר הבריסטה המהולל שלי הפך למנהל בפועל בפעם המי יודע כמה. אני צריכה להאציל עליו יותר סמכויות, חשבתי לעצמי ביציאה מבית הקפה. הוא עובד מצטיין ויום אחד יוכל להיות המנהל בפועל.
הילדים לא היו בבית כשחזרתי. כולם היו עסוקים בענייניהם: חברים, חוגים או צופים ולא היו צפויים לחזור בשעתיים הקרובות.
אריק ישב בחדר העבודה שלו מול המחשב והקשיב להרצאה מרתקת בנושא שקשור לשער החליפין ואפיקי השקעות חדשניים, הספקתי לשמוע משהו על הלוואות חברתיות בטרם הוא הרגיש את נוכחותי עצר את הסרטון בו צפה והסתובב אלי.
"הי" הוא אמר והרגשתי את המטען הכבד, מונח בתוך מילה כל כך מקלילה.
"הי גם לך" התיישבתי בכיסא לידו.
"חזרת מוקדם, הכול בסדר?" הוא שאל, מתעניין בכנות.
"כן, כן. הכול בסדר בקפה. ביקשתי משחר שיחליף אותי כדי שאוכל לחזור יותר מוקדם הביתה" הסברתי בהיסח הדעת רוצה להגיע כבר לפיל הענק שישב באמצע החדר.
רפאל והבגידה שלי.
"אריק…." התחלתי והוא עצר אותי.
"דריה אני מבטיח שאקשיב לך אבל קודם אני צריך שתקשיבי לי" דיבורו היה נעים ורגוע.
"הוגן. אני מקשיבה" הרגשתי נינוחה יותר בגלל טון דיבורו וחשבתי לעצמי שהשיחה אולי תהיה קשה, היא חייבת להיות. אולי לא נפתור את כול הבעיות שלנו אבל לפחות נצליח לדלג מעל המהמורה הזו.
"דריה" הוא פתח "את בטח יודעת שאני אוהב אותך מאוד נכון?."
"כן, אני יודעת" אמרתי.
"אני יכול גם לומר שתמיד הערצתי אותך. על הנחישות, החריצות, החריפות והחיות הזאת שאת כל הזמן משדרת לעולם, כנראה משהו מהשורשים הפילוסופיים שלך" הוא חייך אליי וחשתי אהובה ונערצת "אני מניח שזה, בנוסף למאפיינים החיצוניים, מה שגרם לי ליפול ברשתך. אני מניח שיש עוד לא מעט אנשים שחושבים כמוני."
תכננתי לומר להגנתי שרפאל היה מעידה חד פעמית אבל אריק הקדים והוסיף " זה לא אומר בהכרח שבגדת עם כולם."
אאוץ', מכה מתחת לחגורה.
"אריק, רפאל היה טעות אני מבינה את זה."
"דריה את באה משושלת של נשים חזקות ועצמאיות. אני מניח שלחלקן זה היה הכרחי כדי לשרוד ולך זה היה הכרחי כדי לצמוח ופשוט לחיות. מי שחי לצידכן ובמקרה הזה לצידך, נהנה מהצל שאת מספקת אלא שלפעמים אתה רוצה להסתנוור בעצמך מאור השמש."
"אני לא מסתירה לך אותה. אנחנו חולקים אותה יחדיו לא?."
"את לא עוקבת אחריי, אני גם רציתי לטעום מאור הסנוורים, לפרוש את כנפיי ולהרגיש חופשי. הלילות הארוכים שלך בבית הקפה, הלהטוטים בין משפחה וקריירה בהתחלה כעורכת דין מבטיחה ועכשיו בבית הקפה המצליח, לא השאירו לך יותר מדי זמן בשבילי. הרגשתי בודד במערכה אבל גם סוג של שחרור לעשות ככל העולה על רוחי". הוא עצר לרגע בוחן את תגובותיי והאם הבנתי לאן הוא חותר.
"מה שאני מנסה לומר בצורה עקומה הוא שלא רק את סטית מדרך המלך אלא שגם אני."
אוי ויי, זה בכלל לא הולך למקום שחשבתי!!!
"מי זאת?" שמעתי את עצמי אומרת בקול זר לי.
"מישהי מהעבודה. את לא מכירה אותה" וגם לא תכירי כי נפרדנו בזמן שהיית בגרמניה "הבנתי שאין עתיד למערכת היחסים הזאת ושאת הבן אדם שהכי מתאים לי. באופן אירוני נפרדנו ביום השני שלך בגרמניה ובערב הבנתי שאני לא היחיד שאוכל מצלחות אחרות."
לא ידעתי איך להגיב לגילוי שלו. האם היה נחוץ לי לדעת שאריק בגד בי? האם זה קידם את הזוגיות שלנו למקום טוב יותר? הרי כבר נפרדתי מרפאל ולא בגלל סיבה חיצונית אלא כי החלטתי בעצמי. נו טוב, זה היה קורה ממילא כי לרפאל יש בסטי גרמני חדש.
אריק הבחין בקושי שלי להתמודד עם החדשות אז הוא לקח את המושכות לידיו.
"דריה, תראי, אנחנו לא חייבים להחליט כרגע מה יעלה בגורל החיים המשותפים שלנו, אבל אנחנו צריכים לעשות חושבים כל אחד בנפרד ואולי בהמשך גם ביחד על מה הביא אותנו למקום הזה."
"מה זה המקום הזה?" שאלתי קצת מנותקת.
"המקום הזה, הוא שת"פ שמתיימר להיות הדבר האמיתי. שיתוף פעולה ברמה הרוחנית והגשמית אבל בפועל מתחת לפני השטח הסתרנו אחד מהשנייה את האמת."
"אריק, כמה זמן היית בקשר עם האישה הזאת?."
"חצי שנה" ננעץ המסמר האחרון.
"וואו. אריק אתה יודע כמה זמן אני מכירה את רפאל?."
"לא וזה גם לא כל כך משנה."
הוא צדק בגדול אבל גם טעה בענק מבחינתי. אבל הוא המשיך את דבריו, מתעלם לעת עתה מהמצוקה ההולכת וגוברת שלי.
"אני אוהב אותך מאוד דריה, אבל אני אוהב גם את עצמי. הנה אמרתי את זה. את נעה באלגנטיות בתוך העולם הזה ומטעה את כולנו ואולי בעיקר את עצמך. כביכול, רגישה ואכפתית לכולם ובו זמנית אטומה כל כך. זאת אנומליה שאני לא מצליח להסביר. אני רק יכול להניח שלגדול במשפחה שלך עם כול ההיסטוריה והמטען הבלתי אפשרי הזה של גדולה וסבל יכול לשבש את המחשבה ובעיקר את הרגש."
"לא הבנתי אתה מאשים את השושלת שלי בבגידה שלך?" חשתי מזועזעת קלות.
"לא. אני רק אומר שההתעלמות מן המורכבות של המשפחה שלך, לא ממש תרמה לנו. המחשבה שאלו הבעיות שלהם ולא שלך הייתה מוטעית. ולראייה ההיסטוריה במשפחה שלכם נוטה לחזור על עצמה כל כמה דורות, בין אם אלו נישואי תערובת או צורך בלתי מוסבר לנהל עסק משגשג מאוד מסוים. הנקודה שבסוף כל הבלאגן הזה התרסק על הראש שלנו, ומבלי להפחית מן האשמה שלי, לא השכלנו לטפל מבעוד מועד, התנהלנו בתוך חיינו מבלי באמת לנהל אותם ואותנו."
אריק צדק אבל האגו הפגוע שלי לא אפשר לי לומר לו זאת. עד לפני כמה דקות הרגשתי אשת העולם הגדול שפורחת מפרח לפרח ומצליחה בסוף לסדר את הכול כך שהכול יהיה בסדר. עכשיו, הרגשתי בעיקר מרומה. אני אפילו לא בטוחה שמוקד הכעס שלי היה אריק. אני חושבת שבעיקר כעסתי על עצמי ועל השקרים שסיפרתי לעצמי. בניסיון לטרוף את החיים עד כמה שאפשר ומצד שני להדחיק את כול החרא של גדילה והתבגרות במשפחת ניצולי שואה מיוחסת, שכחתי לשאול את עצמי איך אני מרגישה באמת, שכחתי לברר האם חסר לי חלק או חלקים מן הלב, חלקים חיוניים לקיום אותנטי, והאם את החסר הזה אני מעבירה הלאה גם לבן זוגי ולילדיי כמו שאמי עשתה לפניי.
יכולתי רק להצטער על הבריחה מן המציאות שטפחה על פניי בלית ברירה.
הייתי מרוכזת כל כך במחשבותיי עד שלא הבחנתי בכך שאריק כבר לא ישב לידי ויצא מן החדר. נלחצתי מאוד כשלא ראיתי אותו בשום מקום בבית.
זה הסוף שלנו הייתי על סף התמוטטות. אמנם אנחנו שני אנשים בעלי תושייה רבה ובדרך כלל מתאוששים מהר ממשברים, אבל ייתכן שזה המשבר האחד שממנו לא נוכל להתאושש ולהמשיך בחיינו.
הוא השאיר פתק על השולחן בפינת האוכל: "יצאתי לאסוף את הילדים, הולכים לאכול פיצה, נשוב יותר מאוחר."
ואולי לא הכול אבוד.
נשפתי אוויר החוצה.
אולי גם בעת החדשה הזאת, שבה כביכול אין דבר שמסכן את הקיום שלנו מלבד אולי אנחנו עצמינו, צריך פעם בכמה זמן איזה ניעור. משהו שיגרום לנו לרצות להביט לתוכנו להשתפר ולהבין את גודלה של המתנה הזו שנקראת חיים.