תרבות גבוהה חלק ג' – מסע בין מאות(18-21). פרק שמיני

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

8. הארה.

"לקחת פסק זמן ולא לחשוב" המלים התנועעו להן בחן בתוך ראשי מזמינות אותי להצטרף אליהן במן ריקוד משחרר קטן. הייתי יותר משמחה לפרוק את כל העול יחד אתן אבל ידעתי שבריחה מוחלטת מן המציאות אינה אפשרות עבורי. אף פעם לא הייתי אחת שמנתקת מגע אתה ובורחת לעולמות מקבילים. גם כשהחלטתי לעזוב את העיסוק שלי כעורכת דין, מצליחה יש לומר, ולפתוח עסק משלי, רגליי היו נטועות היטב בקרקע המציאות. לקחתי סיכון מחושב.
הייתה לי קרן השתלמות ששמרתי לי בצד לרגע כזה של התעוררות. אפילו נתתי לה שם 'לפעמים חלומות מתגשמים'. ברגע שכל הכוכבים הסתדרו, אריק קיבל קידום בעבודה שלו, הילדים גדלו והשליטה של הוריי בתת מודע שלי פחתה, ניצלתי את הרגע ופתחתי את השער להגשמת החלום.
הכול היה כמעט מושלם המיקום המזמין בלב שכונה מתחדשת בתל אביב, העיצוב הקפדני עליו עמלנו גאיה, המעצבת, ואנוכי. הסגנון הנבחר היה משהו בין בוהו שיק לכפרי. צבעוניות עדינה של פסטלים תכולים וירוקים משולבים בעץ אלון בהיר. המוזיקה ברקע נעה בין צ'יל בבוקר לגרוב אינדי בשעות הערב. והקפה, גולת הכותרת ממכונת הקפה החדשנית ביותר עם מגוון של טעמים משובחים.
אבל היה חסר דבר אחד. לצד הקפה מה יוגש? עוד קרואסון או עוגת גבינה, בראוני או סלט יווני.
באחד מאותם ימים ארוכים ובלתי נגמרים שבהם עבדתי על עיצוב הבר והמטבח באופן סמלי אך מפתיע, אמא הגיעה לבקר אותי. בהתחלה חשבתי שמדובר בטעות. מודה אפילו היו בי מעט חששות לגבי שלב מוקדם של דמנציה. אמא שלי לא באה ככה סתם לבקר אותי בלי לקבוע מראש, חייבת להיות סיבה טובה.
והייתה לה סיבה, אחת חשובה מאוד.
היא הגישה לי שקית ובתוכה משהו שנראה כמו ספר עטוף אבל היה דק ורך מדי.
אחרי חיבוק ונשיקת לחי מרפרפת באוויר אמרתי לדפנה " תודה אבל לא היית צריכה, מה תביאי לפתיחה החגיגית?" עקצתי.
"זה כדי שהפתיחה תהיה חגיגית במיוחד" היא אמרה במסתוריות.
פתחתי בזריזות את עטיפת הנייר ולעיניי התגלו מחברת ישנה ומחברת חדשה.
רפרוף מהיר במחברת הישנה המסקרנת יותר, הבהיר שלא אוכל להבין מילה ממה שכתוב בתוכה. כשסקרתי את המחברת החדשה התבהרה התמונה: מדובר היה במחברת מתכונים. היו שם שלל מתכונים לשטרודל תפוחים ולפאי אגסים, גביניות מאפה דובדבנים ועוד שלל מתכוני עוגות וכריכים.
אוצר במלוא מובן המילה.
"את המחברת הזאת כתבה סבתא שלך, שרלוט. היא הורישה לי את המחברת יחד עם שאר הכסף, הנכסים והמזכרות המועטות."
"זה מדהים. תודה רבה" נפעמתי כולי מגודל האירוע.
ידעתי שסבתא שלי ברחה מגרמניה לארצות הברית, הייתה הבעלים של רשת בתי קפה מאוד מצליחה בשם 'ליאונה'ס' ושדפנה כלומר אמא שלי הייתה בתה היחידה. מעבר לכך, היא הגיעה לשני ביקורים בארץ כשעוד הייתי תינוקת, אמא שלי לא הזכירה אותה יותר מדי בילדותי, ובכל מקרה היא נפטרה כשהייתי בת שמונה, כך שהקשר שלי אליה היה רופף למדי.
אבל, אין ספק שרוחה הקשוחה וכנראה גם היזמית שרתה בביתנו. היה לי ברור שדמות אמי התעצבה כפי שהיא בזכות ואולי בגלל קשר האמא בת שהיה בינה ובין שרלוט, סבתי. למרות שאמא שלי לא סבלה בעצמה משואת היהודים באירופה ושרלוט הצליחה להימלט בעור שיניה, לטרגדיה המשפחתית של סבתי הייתה השפעה עצומה על הדורות הבאים לבוא. התעצבנו כולנו החל מאמי וכלה בילדיה: בילי מקס ואנוכי לאורה.
השורשים הנטועים במולדת הבוגדנית היו נטויים עוד יותר עמוק וחיברו אותנו לשושלת מפוארת בעלת מורשת של תורה, פילוסופיה מוסיקה ואומנות. כל אלו לא סיפקו לאמי תחושת גאווה אלא להיפך גרמו לה לעוגמת נפש גדולה יותר ולהיות מי שאני מכירה כאשה סגורה, קרה וחשדנית כלפי הבריות.
והבוקר בעודי צועדת מחניית הרכב שלי אל בית הקפה הרגשתי שמגיע לי פסק זמן כדי לעכל את הכול. לעכל את החתונה הגרמנית של בילי אחותי, את הפרידה מרפאל, את הגילוי של אריק ואת ההיסטוריה העשירה של משפחתי.
אריק הודיע לי אתמול שהוא הולך לישון אצל חבר ולי לא הייתה ממש ברירה אלא לקבל את הצורך שלו להתרחק ממני, בתקווה שהוא יחלוף במהרה ונוכל לתקן את מה שקלקלתי במו ידיי.
דפנה, כלומר אמי, הגיעה לבקשתי אחרי שלחצי הבוקר מעט נרגעו.
"אני מבינה שתופעת הלוואי של החתונה של אחותך הם גלי צונאמי על הנישואים שלך" אמי קפצה ישר לעניין.
"מאיפה את יודעת?" שאלתי מתכוננת למתקפה החינוכית שתגיע מיד.
"הילדים שלך כמובן" דפנה לגמה מן התה שהזמנו.
הם יודעים – אבל איך? חשבתי שהיינו דיסקרטיים
אמא שלי קראה את מחשבותיי "הם קולטים הכול אל תחשבו שאתם באמת יכולים להסתיר מילדי הטיקטוק משהו."
"בטח לא מהחוקרים הפרטיים הקטנים שגידלתי מסתבר" אמרתי בציניות.
שתינו ושתקנו.
"מה את עושה?" דפנה שאלה לבסוף, ממתינה למוצא פי כפי שלא היה כבר זמן רב.
"באמת שאני לא יודעת" עניתי בכנות "אין שום סיבה בעולם שאני יכולה לחשוב עליה ושבגללה הכנסתי את רפאל לתוך חיי, פרט לזה שהוא פשוט היה במקום ובזמן המתאים להיכנס."
" תעשי טובה, זאת לא הסיבה. תהיי כנה בעיקר עם עצמך" לפתע היא גילתה תכונות של קואצ'ר שלא ידעתי שיש בה.
נשמתי עמוק. אני רוצה לחטט בתוך הנשמה שלי? זה באמת מתאים לי כרגע?
"אמא זה הכול וזה כלום. את מבינה מה אני אומרת?."
"יותר ממה שנדמה לך. את חושבת שהחיים שלך עמוסים בתסבוכות, אבל אני יכולה להבטיח לך שתמיד יש גרוע יותר."
"אוקיי צרת רבים חצי נחמה, בדרך כלל עובד בשבילי אבל לא בטוחה שיצליח לאחות את הנישואים שלי בחזרה."
דפנה לקחה אוויר ופתחה "אמא שלי הגיעה לארצות הברית כפי שאת יודעת, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. למזלה הרב כמובן. חלק גדול מהמשפחה שלה לא שרד את המלחמה והשואה וגם ההורים שלה נפטרו כנראה משברון לב."
"אני יודעת אמא, סיפרת לי על מסע הבריחה שלהם מגרמניה דרך פריז, מרסיי ואז לארצות הברית של אמריקה."
"מה שפחות דובר עליו זה על סבא שלך" היא עצרה לרגע והמשיכה " סבא שלך נשאר מאחור בגרמניה ואף פעם לא דיברנו על למה. הוא נטש את סבתא שלך כשהיא הייתה בהריון איתי, בגלל חוקים שהועברו באותה עת במדינה, היהודים נושלו מכל מה שהיה להם כולל בני הזוג שלהם הלא יהודים. סבתא שלך איבדה גם את העסק שלה – בית הקפה המשותף לה ולהנס ותחושת אי הצדק שליוותה אותה במשך לא מעט שנים הייתה יכולה להיות הרסנית. שרלוט החליטה לא להרים ידיים ופצחה בחיים חדשים כולל עסק וילדה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לזכותו של הנס ייאמר שהוא עשה בכל זאת כמה דברים חיוביים. ערב עזיבתם של שרלוט ומשפחתה את ברלין הוא נתן לה מעטפה עם כסף ששימשה להקמתו של בית קפה חדש בניו יורק ודבר שני שהוא עשה הוא הגיע שנים אחרי, לבקר אותה ואותי בארצות הברית. לצערו אני עזבתי לישראל ולכן באותו ביקור לא יכול היה לראות גם את בתו האבודה."
"אז זהו לא יצא לך לראות את אביך מעולם?" הייתי המומה מן הווידוי של אמי.
"הוא לא ויתר. הוא הגיע לארץ באמצע שנות הששים עם משפחתו, אשה ושני ילדים, בת ובן שהיו כבר בוגרים. אני חושבת שזה קרה שנה אחרי שפגש את שרלוט בארצות הברית."
דפנה עצרה לרגע וניכר בה כי היא מתרגשת לספר את החלק הזה בסיפור.
"לא ישנתי שני לילות לפני הגעתם לארץ. סוף סוף אפגוש את האבא הגרמני האבוד שלי. קבענו להיפגש בתל אביב ליד 'כיכר רבין' שנקראה אז עדיין 'כיכר מלכי ישראל'. מבט אחד הספיק כדי שאשלים את תמונת הגנים של אמי. תווי פניי היו דומים לאלו של הנס ואפילו בממדי הגוף היה דמיון מסוים. ניכר היה שהוא גאה במי שגדלתי להיות. הוא הציג לי את אשתו וילדיו ובסך הכול הייתה פגישה טובה מאוד. נפגשנו עוד פעמיים במהלך ביקורו בארץ פעם בחוף הים ופעם נסענו לטיול בכנרת."
"אז למה בעצם הקשר הזה לא נשמר?" שאלתי, סקרנית לסגור את קצוות הסיפור.
"אחרי שהם עזבו, התכתבנו קצת במשך כמה חודשים אבל בכנות המוטיבציה הראשונית לפגוש את אבי התחלפה בהדרגה בכעס על הנטישה שלו ועל כך שלא בחר באמי ובי. בהדרגה התדירות של המכתבים שכתבתי פחתה ואחרי מותה של שרלוט, אמי, הקשר נותק ולא חודש מעולם. לא מצידו ולא מצדי."
"גם לא עם האחים שלך למחצה?."
"רק לזמן קצר כשהוא נפטר לפני מספר שנים. הקמתי בית ומשפחה בישראל והשורשים המשפחתיים שלי איימו לגרור אותי עמוק אל תוך השאול. ההיסטוריה המשפחתית שלי סבוכה מאוד והשאירה פצעים רבים לדורות של נשים שורדות. חשבתי שהקשר ההרסני הזה לעבר צריך להסתיים אצלי. אני חיה בארץ אבותינו. הגלות והנדודים מסתיימים כאן. לא עוד זרים, לא עוד בני אדם נחותים, לא עוד מקוששים את הכבוד שלנו אלא אדונים לגורלנו ולגורל ילדנו."
"את מצטערת שכך התגלגלו חייך, אמא?" שאלתי ברכות.
"לא דריוש, אני לא. לא בחרתי שכך יקרה. גם אין בי היכולת להחזיר את הגלגל לאחור ולכן אני לא יכולה לתקן את העבר. מה שכן, החיים הובילו אותי לכך שגדלתי להיות אישה מאוד עצמאית, מלאת תושייה ולכן גם כאשר היו לי התמודדויות לא פשוטות בחיים, יחד עם אבא שלך, צלחתי אותן. וכן, גם על הכסף שאמא שלי הורישה לי אני מודה ושמחה. אמנם הקשר שלנו היה מאוד קר אבל אני יודעת שעמוק בפנים, במסגרת המגבלות שהיו לה, היא אהבה אותי והייתה גאה ומאושרת במשפחה שממשיכה אותה."
בסוף הפגישה והקפה נפרדנו בחיבוק. אני נשארתי להמשך עבודתי בבית הקפה ואמא שלי המשיכה למשחק הברידג' שלה והרגשתי מעין הקלה. הקלה לא לגמרי מוסברת, אבל משהו בסיפור הכן והפתוח של אמי גרם לי להשיל חלק מהדבר הלא מוגדר הזה שהיה מונח על כתפיי ולהרגיש קלילה יותר. קלילה יותר ממה שהייתי כבר זמן רב.